המילה "הפרעת נפש", "חולה נפש", "משוגע", הן מילים והגדרות קשות כשהן ניתנות לאדם בוגר, ואף עוד יותר כאשר הן ניתנות לילדים. הורים, בעת קבלת אבחנה של ילד המתמודד עם בעיה רגשית או הפרעת נפש, עומדים בצומת דרכים לא פשוטה. עליהם להתמודד לא רק עם עצם האבחנה, אלא גם עם השאלות והחרדות שעולות לגבי המשך הטיפול בילד ולגבי עתידו הקרוב והרחוק.
ישנן אבחנות שונות של הפרעות נפש אצל ילדים, כמו גם אצל מבוגרים. כך לדוגמה, חרדה לסוגיה השונים - חרדה כוללנית, חרדה חברתית או אפילו חרדה כשלעצמה. אבחנה כזו מבשרת להורים כי ההתמודדות היא אחרת, ולמעשה מבחינת ההורים פעמים רבות זו תחילתה של הגדרה ששמה את ילדם תחת כותרת של ילד "שונה", "אחר" ,"אינו דומה ליתר". הורים לילד המתמודד עם אבחנה כדיכאון מז׳ורי, הפרעת אישיות, מאניה-דפרסיה וסכיזופרניה, מוצאים עצמם בהתמודדות מורכבת, ופעמים רבות הם ינסו להבין האם ועד כמה יש להם חלק בהפרעה של הילד.
מרגע קבלת האבחנה, ובמידה והילד מתקשה להתאקלם בתוך מערכת החינוך הרגילה, מונחת בפני ההורים סוגיה נוספת וקריטית – העברת הילד ממערכת החינוך הרגילה למערכת חינוך מותאמת, או בשמה הרווח - מערכת חינוך מיוחד. כעת ההתמודדות אינה רק בקבלת האבחנה כ"ילד שונה" אלא בעצם אשרור האבחנה והשמת הילד במערכת חינוך אחרת.
כאשר ההורים עומדים בפני כניסה למערכת חינוך מיוחד, הם מגיעים מבולבלים מאוד, חרדים מאוד לעתיד ילדם, ובעיקר עושים מאמצים להישאר חלק בלתי נפרד מהקהילה ה"נורמלית", מקבוצת השווים. אך המעבר למערכת חינוך מיוחד דווקא יוצרת בין ההורים לבין הצוות הטיפולי והחינוכי משהו שיתופי, אמפתי, שנותן להורים תחושה אמיתית שיש מי ששותף לבלבול שהם חווים, וכי הצוות מכיר באופן מלא ומוחלט בהתמודדות הלא פשוטה של ילדם, שהגיע ממסגרת שאינה מתאימה לו.
ההורים חייבים לזכור שההתמודדות הבלתי פוסקת של הילד שלהם במציאת מקומו בחינוך הרגיל, במקום בו פעמים רבות חש "אחר", ילד שמסתכלים עליו באופן שונה, שפעמים רבות חווה מעבר להתמודדות האובייקטיבית שלו, דחייה חברתית קשה ומוקצנת - מאפילה על ה"תיוג", לכאורה, של ההשתייכות למערכת החינוך המיוחד.
ההכרה של ההורים בעבודת הצוות היא חשובה. מטרת הצוות הטיפולי והחינוכי לסייע לילד להכיר בחוזקותיו, לסייע לו בלמידת מיומנויות חברתיות, במציאת תחומי עניין חדשים, ביכולת לראות את התלמיד ולא להתייחס אליו כמי שמפר את האיזון הכיתתי וכילד "בעייתי", אלא להכיר בקשיים שמתלווים להתמודדות ולאבחנה. כל אלה יוצרים קשר מסוג אחר בין ההורים למערכת החינוך.
הורים שהיו רגילים להיות מוזעקים כמעט מדי יום לבית הספר להוציא את ילדם, או ללוות את ילדם ביום למחרת כיוון שהושעה, או לבלות יום אחרי יום בהיעדרות מהעבודה ובקיום שגרת חיים נורמטיבית, לומדים אט אט שאפשר גם אחרת. שיש מי שמתמודד עם ילדם ולא מאשים אותם בהתנהגות ומטיל עליהם את האחריות לקשיים ולהתנהגות של ילדם. מערכת התמיכה ההורית, שמתבטאת במערכת תמיכה חינוכית וטיפולית, מאפשרת להורים שיח ולמידה ממקום אחר, מקום אמפתי, מקבל, מתחשב ומכיר.
בבואנו להחליט על "גורל" ילדינו עלינו לשקול טובתו של ילדנו בלבד. היכולת של הילד לצבור חוויות שליליות במערכות חינוך לא מותאמות, עלולה להוביל קושי גדול יותר כשתתקבל ההחלטה מספר שנים לאחר מכן, כשכבר לא יהיה מנוס בהשמת הילד במערכת החינוך המיוחד. ככל שנקדים לסייע לילד כך נאפשר לו חוויות חיוביות רבות וטובות יותר, ייתכן ונאפשר חזרתו לקהילה בשלב מוקדם יותר. עלינו לזכור כי ישנם אנשים רבים המאובחנים וחיים בקהילה בצורה נורמטיבית בשל הכלים שרכשו לאורך השנים המאפשרים להם להשתמש בהם בדרך המקובלת.
אביה אזולאי היא סגנית מנהל בבית הספר בית אקשטיין, אופקים, מקבוצת דנאל, ויונית אוחנה היא עו"ס ומנהלת תחום טיפול בבית אקשטיין אופקים מקבוצת דנאל