"זה התחיל כשריכלתי על אחת הבנות בכיתה, ומי שריכלתי איתה ביחד, העבירה את מה שאמרתי לאותן בנות. היא כמובן לא ציינה שהיא בעצמה ריכלה עליהן. הבנות שריכלתי איתן החלו להנהיג נגדי חרם. הן היו מתקשרות אליי בטלפון באופן קבוע ועובדות עליי, צועקות לי בשמות ומטיחות עלבונות ברחוב, מתחת לבית. הייתי ילדה נמוכה והן צחקו עליי שאני גמדה ומכוערת. כל הבנות בכיתה לא דיברו איתי במשך שנה למעט ילדה אחת, שהייתה עולה חדשה מארה"ב", מספרת הדס (37), מטפלת אלטרנטיבית מפרדס חנה (הפרטים שמורים במערכת), על החרם שעברה כשהייתה בכיתה ה'.
שיתפת את הסביבה הקרובה?
"כן, את המשפחה. אני זוכרת שניחמו אותי בבית אבל לא ממש פעלו. אני זוכרת שסבלתי מפאראנויות. לא הייתי מסוגלת להתפשט באמבטיה כי הייתי בטוחה שמסתכלים עליי. במשך כל השנה המורה ידעה ולא עשתה עם זה כמעט כלום. היא ניסתה לדבר עם הילדים אך לא הייתה מספיק אסרטיבית, וזה לא עבד. לקראת סוף השנה, אחיות שלי פנו למחנכת מהשנה הקודמת, היא קיימה שיחה משותפת איתי ועם הבנות ואני זוכרת שזה מה שעזר, לאט לאט הבנות חזרו לדבר איתי. בחופש הגדול הפכתי להיות החברה הכי טובה של הילדה שעשתה עליי את החרם, מבחינתה זה נשכח כלא היה".
את מרגישה שלחרם החברתי יש הדים בחייך הבוגרים?
"כן, אני סובלת מחרדה חברתית, אבל זה הולך ומשתפר עם השנים. במשך כל שנות ה-20 שלי, היו מופעים של חוסר ביטחון בסיטואציות חברתיות, בעיקר כשפגשתי אנשים שאני לא מכירה. תמיד קיוויתי שלא יפנו אליי. בתקופה שבה טיילתי בהודו, בשנות ה-20 שלי, עישנתי ג'וינטים, וזה ממש החמיר. לא יכולתי להיות עם אנשים ולא יכולתי להיות לבד. החרדה החברתית שלי הייתה בשיאה. הייתי שם חצי שנה, וסבלתי אבל לא רציתי לחזור ככה הביתה. היו לי מחשבות טורדניות על מה אחרים חושבים עליי, או על מה שאני אמרתי, או על מה שעשיתי. כל הזמן הייתה חרדה סביב ביקורת כלפיי. כדי להתמודד עם זה, הייתי חייבת להגיד לעצמי בראש כל מה שעמדתי להגיד, כדי להיות בטוחה שזה יהיה בסדר. דווקא כשלקחתי ל.ס.ד החרדה החברתית פסקה, כלא הייתה. במשך יום שלם הייתי בחופש מזה, וברגע שההשפעה פגה, זה חזר שוב".
כיום, מספרת הדס, יש פחות מופעים של חרדות חברתיות בצורה מוקצנת, אך מפעם לפעם, בסיטואציות חברתיות, בעיקר עם אנשים שאינה מכירה היטב, הן חוזרות לבקר. "אמנם, אין לי עדיין ילדים אבל נשאר לי פחד מאוד גדול שלילדים שלי זה יקרה, במיוחד אחרי שראיתי את אחיינית שלי עוברת את זה לאחרונה".
במבט לאחור, הדס אומרת שהיא לא כועסת על אותן בנות ועל מה שהיה, מבחינתה, היא כבר מזמן סלחה להן. "לפחות משהו טוב יצא מזה - אני חברה מאוד נאמנה, לא מרכלת יותר על חברות ולא מספרת סודות.
"7 דקות בגן עדן" הפכו לסיוט חברתי מתמשך
אירוע בן 7 דקות במסיבת הכיתה שבה השתתפה לימור בנדל שינה את חייה. "הייתי בכיתה ח', גיל 14, והייתי ילדה מאוד יפה ומקובלת. היו אז מסיבות של מקובלים ומקובלים, ובאחת המסיבות אחת הבנות שרצתה להתנקם במלכת הכיתה, הכניסה אותי במכוון ל-"7 דקות בגן עדן" עם מלך הכיתה. כל מה שעשינו היה כמובן רק לדבר, על החתול שלי. אני זוכרת שהתרגשתי בטירוף. מהרגע שיצאתי משם, מבחינת מלכת הכיתה,הייתי מחוקה".
לימור הפכה להיות האויבת המושבעת של מלכת הכיתה, שעשתה הכול כדי למרר את חייה. "היא הסיטה את החברות שלי נגדי, הירידות עליי הפכו לאלימות מילולית של כל השכבה. הטמינו לי פתקי נאצה בספרים ובקלמר, וגיליתי אותם כשהגעתי הביתה. הילדים התקשרו אליי בטלפון הביתי וקיללו אותי. הפכתי למוקצה, התעלמו ממני לגמרי".
"הבנים המקובלים צחקו עליי ואמרו לי 'מי יגע בך, עם מקל לא ניגע', אני זוכרת שיצאתי מהאולם ורצתי ברחובות הביתה כשאני בוכה".
השינוי בהופעתה, שנגרם בעל כורחה, גרם לילדים להתעלל בה אף יותר. "אימא שלי לקחה אותי לספר, שקיצץ את השיער הארוך שלי, ועשה לי תספורת קצרה כזו של אימהות, תלתלים קטנים כמו של אלקסיס. לא הפסקתי לבכות, זה היה ממש טראומתי. כשהגעתי לבית הספר, זה היה איום. הילדים לא הפסיקו לקרוא לי בשמות גנאי, והתחילו גם להרביץ לי. מלכת הכיתה הייתה שולחת ילדים לתת לי מכות, "הערסית" של הכיתה שהייתה משתתפת באליפות כדור ברזל בארץ נשלחה כדי לפוצץ אותי במכות. הפכתי לשק חבטות אבל למדתי להגן על עצמי בכל הכוח. הילדים היו לוקחים את התיק שלי ומרוקנים מהקומה ה-2 את כל מה שהיה בו, וצוחקים".
אחת החוויות הקשות שלימור זוכרת, הייתה במסיבת שכבה. הבנים עמדו מסביבה במעגל, והשפילו אותה, כשכולם מסביב מתבוננים במחזה הנורא. "הבנים המקובלים צחקו עליי ואמרו לי 'מי יגע בך, עם מקל לא ניגע', אני זוכרת שיצאתי מהאולם ורצתי ברחובות הביתה כשאני בוכה".
המשפחה שלך ידעה מה עובר עלייך?
"אימא שלי התוודעה לזה כשמישהי נשלחה להרביץ לי ותוך כדי מאבק, משכתי את השיער שלה, ונשארה לי קווצה ביד, בדיוק ברגע שהמורה נכנסה לכיתה, והחליטה לקרוא להורים שלי. חוץ מזה, היא מצידה ראתה שינוי חיובי, כי במקום לצאת להסתובב בחוץ בחברת הילדים, ישבתי בבית ולמדתי. במחצית השנייה, הפכתי למצטיינת שכבתית, בתעודת המעבר לתיכון היה לי ממוצע 112. ממש למדתי כל הזמן. בגלל שהיו לי מאיות, נחשבתי לגאון של הכיתה, אז לפחות היה לי סטטוס חיובי, ולמדתי לעזור לילדים ששנאו אותי במבחנים, הם הפכו להיות חברים להעתקות. המורה דיברה איתן, וזה לא עזר, הן המשיכו".
"קראו לי 'פרה' ו'שמנדוזה'"
רק כשלימור עברה לבית ספר אחר, זה נגמר. "הילדים קראו לי 'פרה' ו'שמנדוזה', הייתי מחוצ'קנת, נמוכה ושמנה בגלל אכילה רגשית, הגעתי אז ל-97 קילו בגיל 15. אבל בקיץ לפני המעבר לכיתה י' בתיכון, עשיתי דיאטה, טיפלתי בפנים, השיער בינתיים ארך והייתה לי תספורה קארה. הגעתי מאלפת לכיתה י' בתיכון ברנר, בצד השני של פתח תקווה. הלכתי במכוון לבית ספר מקצועי ללמוד ביוטכנולוגיה, למקום שבו אף אחד לא הכיר אותי. שם במכוון הייתה לי רק חברה אחת בכיתה, לא התחברתי עם בני כיתתי אלא רק עם הבוגרים בכיתה י"ג. בגיל 16 יצאתי עם בני 18-19, כי לא רציתי למחזר את הטראומה. למרות שעברתי שינוי, לא הבנתי כמה אני יפה, בדימוי שלי הייתי עדיין הילדה השמנה והמחוצ'קנת, והביטחון העצמי שלי היה ברצפה".
אילו ביטויים היו לחרם שעברת בחייך הבוגרים?
"כשהאגו שלך נרמס, מאוד חשוב לך מה אנשים אחרים אומרים. שנים רבות התנהלתי לפי מה שאחרים אומרים, הביטחון העצמי שלי היה מאוד נמוך, בגיל 26 התחלתי ללמוד מודעות, והבנתי שאני נמצאת במערכת יחסים מתעללת רגשית. הגבר שהייתי נשואה לו היה קנאי ורכושני, הרחיק אותי מחברים ומשפחה, השתמש באלימות מילולית קשה נגדי והיה "יורד עליי" כשעליתי במשקל והגעתי ל-120 קילו, ואומר לי 'מי ירצה אותך בכלל'. חשבתי בטעות שככה נראית אהבה: עם התקפי קנאה וריחוק חברתי. לא היו לי חיים, הייתי רק בין העבודה לבית, כדי שלא יחשוב שיש לי מישהו בעבודה. כשהתחלתי להבין מה אני עוברת, לקחתי אותנו לטיפול זוגי ושם הבנתי שאם לא תהיה עבודה משותפת, הזוגיות לא תחזיק מעמד, אי אפשר שרק אני אשתנה, ובאמת בגיל 29 התגרשנו".
כיום לימור היא מובילת דעה ברשתות החברתיות עם אלפי עוקבים, מנהלת קבוצות בפייסבוק שמונות עשרות אלפי אנשים ומופיעה במופע סטנד אפ מול מאות אנשים, אבל לפעמים, ברגעים מסוימים, היא חוזרת להיות לימור מכיתה ח', זו שעשו עליה חרם. "לפעמים הערה קטנה יכולה לגעת בנקודה כואבת ואני יכולה להשתתק ולהתחפר בתוך עצמי. כשאנשים מאוד שיפוטיים וביקורתיים כלפיי, בשניות הילדה הקטנה מתרסקת. זו עבודה יום יומית ואי אפשר לרפא את המקום הזה לגמרי, הכי הרבה שאפשר זה להבין שאני תמיד בדרך".
מה היית רוצה להגיד היום לאותן בנות שפגעו בך?
"היקום כבר שלח לי את הריפוי שלי. פגשתי את אחת הסגניות של מלכת הכיתה, זו שכתבה את פתקי הנאצה, וכתבה על הלוח דברים רעים עליי, וגרמה לי סבל וכאב, היא הגיעה לקליניקה שלי לטיפול עם בן הזוג שלה. לא ידעתי שהיא עומדת להגיע, כי השם שלה השתנה, וברגע שהיא נכנסה לחדר, נכנסתי לקיפאון. כל הגוף שלי רעד ישבתי מולה ובהיתי בה. היא אמרה לי שהיא לא מאמינה שהיא אצלי, שזו זכות גדולה ושהיא עוקבת אחריי שנים, ושהיא מאוד אהבה אותי בחטיבה. זה היה מנותק לגמרי מכל מה שהיא עשתה לי. בפגישה השנייה הייתה שיחת הבהרה. בה הבנתי מה שההורים שלה עשו לה בבית, אין ילד רע יש ילד שרע לו. היו לה הורים ביקורתיים ומכים, ומסתבר שאפילו אימא שלה הגיעה מבית מתעלל. עש זה לא נעצר, זה ממשיך. אני הגעתי מבית ביקורתי כלפי השמנה, והפסקתי את השרשרת".
"כשהבת שלי עברה בעיה חברתית, אמרתי לה שהילדה שעושה לה רע, לא רעה, אלא סובלת בעצמה בבית מאלימות מילולית או פיזית. עם זאת, כמובן שאני לא נותנת לזה לגיטימציה. כשעושים חרם על ילדה, צריך לעצור את זה מיד, לשתף את ההורים, לערב את המחנכת והצוות בבית הספר, ואם זה לא עוזר אז גם לעבור לבית ספר אחר. המעבר לתיכון שינה את חיי. אפשר לי להתחיל התחלה חדשה לגמרי ללא דעות קדומות. זה מאפשר לילד להבין שסביבה יכולה להשתנות וחיים יכולים להשתנות ותמיד אפשר ליצור חברויות חדשות. השינוי שעברתי מילדה מקובלת ללא מקובלת, אפשר לי להבין מה ילדים לא מקובלים חווים איך הם עוברים את החיים שלהם, ככה יצא לי להכיר את כל העולמות והבנתי שאפשר לגדול מתוך כאב, וגם זה בסדר".
תגובת הסביבה ומאפייני האישיות ישפיעו על עוצמת הפגיעה
"אחד התחומים בחיינו שממשיכים להתפתח כל החיים הוא התחום החברתי, ולכן זה אחד התחומים שהכי חשוב להשקיע בו", אומרת שרון צונץ, פסיכולוגית חינוכית מומחית ומדריכה, "יש הבדלים אישיותיים מולדים בין אנשים בנוגע לנטייה הפרו חברתית - יש כאלה שמלידה יהיו יותר חברתיים, ישנם כאלה שיותר בודדים, זו נטייה מולדת אך היא גם מושפעת מהסביבה. ישנם ילדים שיצמחו חברתית בכל מקום וכאלה שצריכים טיפול עדין כדי שהעולם החברתי יתפתח".
לדברי שרון, מחקרים מצאו שאם לא משקיעים בתחום החברתי מגיל 4-5 ועד סוף גיל ההתבגרות, וזה יצר חסך, הדבר יעיב על יכולת ההצלחה בחיים. "יכולים להיות אנשים שהם מצטיינים ברמה הקוגניטיבית, או בכל תחום אחר, אבל אם אין לך בסיס חברתי ולא תדע להסתדר בקבוצה, קרוב לוודאי שלא תצליח בחיים. ראיתי בקליניקה שלי אנשים מאוד חכמים שלא מסתדרים בצוות ולכן זה עוצר אותם והם לא מתקדמים. לכן, חשוב שילדים יהיו מחוץ לבית, בתנועות נוער, עם קבוצת השווים. מול מסכים אי אפשר לפתח מיומנויות חברתיות, ואי אפשר ללמוד אותה באופן תיאורטי, חייבים לתרגל אותה. לריב ולהתפייס אלו יכולות חברתיות שצריך לרכוש ולהתאמן עליהן".
מה ינבא את עוצמת הפגיעה של החרם בחיים הבוגרים?
"אנשים נבדלים ביניהם ביכולת שלהם "לקחת את הלימון ולעשות ממנו לימונדה", יש כאלה שייתקעו בפגיעה ויש כאלו שימשיכו הלאה. הדבר תלוי באישיות אבל גם בדרך שבה הסביבה הגיבה. לפגיעה יש מעגלים: המחנכת, בית הספר, ההורים החברים, הסביבה - להם יש את היכולת להעמיק את עוצמת הפגיעה או לנרמל את האירוע. כשילד נפגע הוא יכול לזפזפ את האירוע או לחטוף טראומה מהתגובה של הסביבה. יש כאלה שתהיה להם את היכולת ללמוד מהאירוע, ויש שיהיה להם את הצורך להיתקע בפגיעה ולא לשחרר, כאמור זה תלוי בסביבה, ובמאפייני אישיות".
"יכולים להיות אנשים שהם מצטיינים ברמה הקוגניטיבית, או בכל תחום אחר, אבל אם אין לך בסיס חברתי ולא תדע להסתדר בקבוצה, קרוב לוודאי שלא תצליח בחיים. ראיתי בקליניקה שלי אנשים מאוד חכמים שלא מסתדרים בצוות ולכן זה עוצר אותם והם לא מתקדמים"
לדברי שרון, בקרב הורים רבים שחוו בעצמם חרם חברתי בצעירותם, והפגיעה לא עובדה ונותרה טראומטית, כל אירוע בין ילדים שיש ברקע שלו דחייה או סירוב חברתי, נחווה כחרם. "לעיתים החרם הוא בכלל לא הסרט של הילד אלא של ההורה", אומרת שרון, "יש שם צלקת מדממת שמאפילה על כל סיטואציה. חשוב מאוד בהורות, לעשות הפרדה מה שחוויתי לבין מה שקורה לילד או לילדה שלי, ולעיתים צריך להחזיק פאסון מולם ולעבוד על זה בטיפול, ההנצחה של הפגיעה לא יעילה אבל היא גם לא מודעת ברוב המקרים. מניסיוני, לא היה חרם אחד שלא הייתה ברקע שלו רגישות גבוהה של ההורים סביב הטראומה שלהם. מאפיינים נוספים שישפיעו על עוצמת הפגיעה בנוסף לתגובת הסביבה והמשאבים האישיים הם עוצמת האירוע, והמשך שלו, ככל שיימשך כך הפגיעה עשויה לגדול. ככל שקרובים לאירוע רצוי לבדוק אם יש צורך בטיפול, ככל שמתרחקים ולא מטפלים עשויות להיות לחרם השלכות נוספות. לא פעם, אנשים צעירים נמנעים מיצירת זוגיות, בשל היסטוריה של אינטראקציות בינאישיות שהיו מאיימות".