ביום רביעי 24 בינואר 2007, בתשע ורבע בבוקר, חיי השתנו. זה קרה ביום העשרה עבור מנחים לסדנאות תקשורת בינאישית בו השתתפתי מטעם מקום העבודה שלי. זמן קצר אחרי שהתחילה הסדנה, פרץ בבהלה לחדר אחד מעובדי החברה בה אני עובדת, ואמר לי בסערת רוחות: "גילי בעלך רוצה אותך דחוף".
הלב שלי התחיל לדפוק במהירות שיא. על אף שלא היה לי שמץ של מושג מה בדיוק קרה ולמי, זה היה ברור שקרה דבר נורא למישהו מבני משפחתי. לאחר חצי שעה שהרגישה לי כמו נצח גילי הגיע. הוא ביקש שאשב אבל סירבתי. הבטתי בו והשאלה הראשונה ששאלתי אותו הייתה: 'אח שלי או אבא שלי?'.
אני לא יודעת מאיפה זה הגיע, אולי מהמקום שבו רק אנשים שחוו שכול בחייהם מכירים. זה לא היה משהו לוגי ולא מדעי, זה לא משהו שאפשר לתאר בדרך אמפירית. בדיעבד כששמעתי וקראתי על אנשים שבישרו להם על מוות, זיהיתי משהו משותף, והמשהו הזה הוא איזושהי ידיעה על האסון עוד לפני שמבשרים לך את זה.
"אח שלך", הוא ענה.
"חי או מת?", שאלתי.
"מת".
ואז שאלתי שאלה נוספת שהגיעה מאותו המקום של הידיעה המוחלטת, של החיבור הבלתי מוסבר בין זה שנותר בחיים לבין זה שמת לא מזמן: "ירה בעצמו?". גילי הנהן, והמשיך במספר פרטים לוגיסטיים קצרים. מיד הבנתי שהמטלה הבאה שנפלה עליי היא להיות זאת שתודיע להוריי.
ראשונה הייתה אמא, ולאחר מכן בישרנו לאבא ששהה בארה"ב. שיקרנו לו שאחי נפצע אנושות בתאונת דרכים קשה ועליו להגיע לארץ במהרה, בכך הענקנו לו תקווה במהלך הטיסה הארוכה. עם נחיתתו, חיכינו לו ביחד עם צוות נט"ן של רשות שדות התעופה, שמא יקרוס נוכח בשורת האיוב. לימים, אני יודעת לומר שההורים שלי, באי קריסתם ברגעים האלה ובמשך השנים שעברו מאז, הם אלה שנתנו לי את הכוח להמשיך הלאה.
אף פעם לא עסקתי בשאלה "למה"
בשנים שחלפו מאז, היה לי חשוב לבחון את השאלות הקשות שליוו אותי. לא עסקתי בשאלה למה הוא עשה את זה כי ידעתי שלעולם לא אדע באמת. זהו סוד שאחי לקח איתו וכל התעסקות בסוד הזה שלו לא תאפשר לי להמשיך לחיות הלאה. גם העיסוק בתהייה האינסופית האם ניתן היה למנוע את התאבדותו, התגלה כמכאיב במיוחד. בעיקר היו אלה תחושות האשמה הנוראיות שליוו אותי לאור העובדה שבערב שלפני התאבדותו, הוא התקשר אליי ואמרתי לו שאחזור אליו, אבל שכחתי. הפעם הבאה ששמעתי מאחי, הייתה שהתבשרתי על מותו.
אני אומרת את זה לא כחוכמה בדיעבד שמכאיבה על אחי, אלא כחוכמה לעתיד, עבור אחרים. יש רגעים בחיים שמכניסים אותנו לקבוצות סיכון וחשוב לזהות אותם בזמן. אני הייתי בת 7 כשעלינו לארץ. אחי היה בן 14, המעבר היה לו קשה. הוא תמיד דיבר על חוויית התלישות שבין העולמות. היה לו קשה עם זה שהעברית שלו לא מספיק טובה כמו של הצברים, ומצד שני - הרוסית שלו כבר לא אותנטית כמו של דוברי הרוסית. מאוחר יותר, התלישות ליוותה אותו גם במקומות עבודה. הוא דיבר על עייפות גדולה, בעיקר בחורפים, שהקשתה עליו להגיע לעבודה.
סוגיה נוספת שהתחבטתי בה הייתה עד כמה, אם בכלל, עליי לחלוק את סיפור ההתאבדות עם ילדיי. הם היו בני 5 ו-3 כשזה קרה. שמונה שנים חלפו מאז ואנחנו בחרנו לדבר. מצד אחד, לא רציתי שייבהלו כשייראו אותי בוכה סתם ככה כי פתאום משהו מעלה את הזכרון, ומצד שני, מאוד רצינו לספר ולשתף על הגעגוע. אני שמחה שעשינו את זה כי כך גם הם מדברים. מדי פעם הם חוזרים הביתה עם סיפור של חבר שהוא אח של מתאבד, או בת לאב שהתאבד, ואז מהצד אפשר לראות איך נרקמת בין הילדים חברות עדינה יותר, של שותפות במשהו שהם עוד לא מבינים לוגית, אבל בתום הילדות הם מבינים שהם חלק ממשהו גדול יותר, איזה כאב שמחבר כל שנה עוד כ-500 משפחות.
לימים, הבנתי שתחושת התלישות שאחי חווה היא נוראית ומכאיבה פיזית כמו מחלה. למדתי את זה מחברה שנעה עד הקצה אבל עשתה בסוף בחירה אחרת משל אחי. דרכה הבנתי שלכעוס על אחי, מה שקרה לי מדי פעם, זה לא הוגן. זה כמו לכעוס על אדם שסובל כאב איום, ואין שום דבר שמישהו יכול לעשות למענו. אולי בעצם רק דבר אחד: לוודא שהוא לא יישאר בחוץ, שלא יחווה את התלישות הזו, וזה התפקיד שלנו כחברה. לזהות את אלה שחיים בחווית תלישות ולחבר אותם לחיים.
במסגרת היום הבינלאומי למניעת התאבדויות, בתאריך 10.9.15, תתקיים צעדה תחת הכותרת "צועדים בשביל החיים" בת"א. את הצעדה יוזמת עמותת "בשביל החיים" והיא בשיתוף עם עיריית ת"א ועם היחידה למניעת אובדנות במשרד הבריאות. לפרטים נוספים והרשמה לצעדה לחצו כאן או בפייסבוק. לתרומות לקראת הצעדה– מימון המונים
במצבי מצוקה, יש מי שמקשיב: עמותת "בשביל החיים"- סיוע למשפחות שיקיריהן התאבדו: 03-9640222, http://www.path-to-life.org/
ער"ן- עזרה ראשונה נפשית- 1201 , http://www.eran.org.il/
סה"ר- סיוע והקשה ברשת- http://www.sahar.org.il/