הורים רבים מרגישים כישלון מהדהד כשהילדים שלהם, אלה שגידלו ורוממו בעשר אצבעות, הופכים לבני נוער ומתחילים לעשות כל מה שאסור. מחקרים חדשים מראים שאולי במקום לבכות על מר גורלם ולתלוש שיער מרוב חרדה, ההורים צריכים להשלים עם העובדה שהילדים מתחצפים, משתכרים ועושים סקס, כי מסתבר שזהו חלק התפתחותי חשוב בתהליך ההתבגרות שלהם.
לקיחת סיכונים היא התנהגות נורמלית
על פי אחד המחקרים האמריקניים, אותו הוביל לורנס שטיינברג, פסיכולוג בעל שם עולמי מאוניברסיטת טמפל בפילדלפיה, בני נוער אמורים, ביולוגית, לקחת סיכונים, להיות אגרסיביים, לקיים יחסי מין עם בני זוג מתחלפים ולשתות עד אובדן חושים.
"לקיחת סיכונים מוגברת בגיל הנעורים היא דבר נורמלי", מסביר שטיינברג. "מדובר בכח ביולוגי מניע שברוב המקרים אי אפשר למנוע אותו. ההורים צריכים לדעת שאין להם כמעט אפשרות לשלוט בכך. המציאות היא שתשעים אחוזים מתלמידי התיכון בארה"ב למדו בבית הספר על הסכנות במין, סמים, עישון, אלכוהול ונהיגה בשוכרה, ועדיין רובם ממשיכים לעשות את כל הדברים הללו".
שטיינברג מציע שבמקום לקוות שבני הנוער ישכילו לעשות החלטות פחות מסוכנות בחייהם, על החברה לקחת אחריות ולנקוט בצעדים כמו העלאת מחירי הסיגריות והאלכוהול וחלוקת אמצעי מניעה.
התנהגות פרועה - לא הפרעה
במחקר נוסף בנושא שערך הפסיכולוג, הפעם בשיתוף עם פסיכולוג נוסף בשם ג'ייסון צ'יין, נמדדה פעילות מוחית בבני נוער ובמבוגרים, ונמצא שבני נוער נוטים יותר לקחת סיכונים כשהם נמצאים בקבוצות. במהלך המחקר, בני הנוער התבקשו לשחק משחק יחד, ואז לבד. כשהיו לבד התנהגו בני הנוער בדיוק כמו המבוגרים, אך החלו ליטול סיכונים כשידעו שחבריהם צופים בהם. "בני הנוער רואים בעידוד שהם מקבלים בחבריהם דבר מתגמל", מסביר שטיינברג. "ולכן המח שלהם נכנס למצב בו הוא מחפש אישורים ו'פרסים', ומאפשר להם ללכת רחוק לשם כך".
חוקרת נוספת במחקר, פרופסור בי. ג'יי. קייסי, מדענית מח מאוניסרסיטת קורנל, בדקה תמונות מיפוי מח של מתבגרים, והגיעה גם היא למסקנה שמדובר בשלב ביולוגי חשוב. "אנחנו רגילים להתייחס לגיל ההתבגרות כאל הפרעה, בעיה, אך המחקרים האחרונים מראים שיש להתנהגות הפרועה הזאת תפקיד התפתחותי חשוב. המח עובר שינויים אדירים בין גיל 12 לגיל 20. זוהי תקופת התאמה של הילד לעולם המבוגרים, בה הוא סופג מידע ולומד חוקים להם יזדקק מאוחר יותר, כשלא יהיה עוד בסביבה ביתית מוגנת".
"לאפשר להם למרוד, אבל להציב גבולות"
"זה נכון שחלק מההתפתחות של בני נוער היא להיות אנטי ולהתנגח, אבל חייבים לסייג ולומר שעל ההורים להיות עם יד על הדופק", אומרת נורית מיבר, מנחת הורים בכירה במכון אדלר ויועצת משפחתית. "ההורים לא צריכים להיבהל. יש להם תפקיד חשוב: לשקף ולהראות לילדיהם את הדרך. חייב להיות מין מתח בין לאפשר מרד ולנגח, ועדיין לשמור טוב ולראות שהדברים לא יוצאים משליטה. אי אפשר לומר לבני הנוער בצורה גורפת: לכו תקיימו יחסי מין או תשתו. חלקם כלל אינם בשלים לזה, ומעל לכל – הם זקוקים לגבולות שההורים מציבים למרד שלהם. הם רוצים למרוד, אבל שמישהו ייתן להם מסגרת ברורה מולם. 'מרד בגבולות', אני קוראת לזה.
"חשוב שההורים יבינו שילדיהם גדלו, הם כבר לא ילדים קטנים, ושידברו איתם בגובה העיניים. אין יותר מקום ל'אני אמרתי ואתה תעשה'. צריך עכשיו לבוא ממקום יותר שוויוני, עם כבוד לדעות ולאידיאולוגיה של המתבגר, ולרוב המתבגרים יש הרבה כאלה. חשוב יותר מכל שערוץ התקשורת עם ההורים יישאר פתוח. גם אם מדובר בתקשורת שמתנהלת בריבים ובצעקות, חשוב שהילד לא יסתגר בעצמו ושיישמר בבית דיאלוג פעיל".