הדבר הכי חשוב לנו בעולם, כהורים, זה שהילדים שלנו יהיו אהובים. הדבר שהכי מפחיד אותנו זה שחלילה הילדים שלנו ירגישו בודדים, דחויים או שאין להם מקום בעולם. החברה מגדירה אותנו, בונה לנו עמוד שידרה, תומכת בהתפתחות שלנו ובעיצוב האישיות שלנו. בלי השדה החברתי שאנו חיים בו, לא היינו יכולים לשרוד. לא סתם כל ההורים מייחלים שהילדים שלהם יהיו אהובים, שיהיו להם חברים, שירגישו עטופים ונראים.
הגדילה והצמיחה הטבעית של הילד, התפתחות האופי, מבנה האישיות, המרחק הרגיש והפיזי מבית ההורים, מבקש למעשה התקרבות והתחזקות בתוך השדה החברתי, אל מול החברים והחברות של הילדים שלנו. זה באמת הדבר המשמעותי והגדול בחייהם של הילדים שלנו, שיכול להדיר שינה מעינינו.
הסיפור שלנו כהורים ישפיע גם על הילדים
שאלת השייכות הגדולה היא שאלה שמלווה כל אחד ואחת מאתנו, עוד מהילדות. איפה אני במעגל של החברים שלי? עד כמה אני אהוב שם? עד כמה יש לי מקום להביא אותי ואת כל האמת שלי אל מול האחרים? איפה אני ביחס אליהם? בנוסף לכל הקשיים העולמיים שעוברים עלינו בעידן החדש הזה, שרק הדבירו את הפחדים והחששות, יש את סיפורי המשפחה הפרטית שלנו.
אני לא מכירה אף משפחה שלפחות פעם אחת בחייהם לא כאב להם הלב על האתגרים החברתיים שהילדים שלהם מתמודדים איתם. הסיפור של כל משפחה הוא ייחודי רק לה. כל סיפור שלנו, בתוך המשפחה שלנו, הוא רק רק שלנו וזה נמצא שם תמיד, לא חשוב באיזה עידן נולדת.
הסיפור הפרטי שלנו, ההורים, על ההתמקמות שלנו בתוך השדה החברתי שלנו, הרצון שלנו שהילדים שלנו יהיו בחוויה שונה משלנו מתוך כאבי הילדות שלנו, או להיפך - שהילדים שלנו יחוו את המסע הזה שלנו, בדיוק, כי הוא היה כל כך טוב. הסיפורים שלנו על מי היינו בתוך ילדים קטנים, מה אמרו עלינו, מה חשבו עלינו או כמה אהבו אותנו - אלו הם סיפורי חיים.
הסיפורים האלו עיצבו את האישיות שלנו, את תפיסות העולם שלנו, והם ממשיכים לשרת אותנו רוב חיינו. ההשוואה של מי ומה אנחנו היינו בתור ילדים קטנים, צעירים או בגיל ההתבגרות, היא בלתי נמנעת. התפיסה שלי את הילד שלי ואיך אני חווה אותו, היא מאד אנושית וטבעית והיא זאת שתשפיע עליו באופן הכי גדול ומובהק לכל חייו. סיפורי החיים שלנו, שקיבלנו בירושה מההורים שלנו, הם אלו שמלווים אותנו וממשיכים לספר לנו עוד ועוד דברים עלינו.
הסיפור הכי מובהק שלי מהילדות הפרטית שלי, הוא שבהצגת סוף שנה בגן חובה, אני הייתי בתפקיד השמש, וכל שאר ילדי הגן היו הכוכבים. יש תמונה כזאת, אמיתית, שבה אני עומדת על כיסא קטן בגן הילדים של מזל, עם תחפושת צהובה וכתר צהוב, שהכינה לי בזמנו השכנה שלי טובה. בתמונה אפשר לראות בבהירות את הילדים יושבים על הרצפה, מחזיקים רצועות זהב שכולם מחוברות אליי. זה הסיפור הכי גדול ועמוק מהילדות שלי, שוב התפיסה של ההורים שלי אותי, זה איך שההורים שלי חשבו שהחברה רואה אותי ועל ברכיי הסיפור הזה גדלתי.
אנחנו מספרים לעצמנו סיפורים עליהם, על מי הם ועל איך הם נתפסים בשדה החברתי. למשל, אם אני חווה את הילד שלי כעקשן בבית, כזה שלא זורם, מקשיב בעיקר לעצמו, דעתן מאד ולא מצליח להתגמש - זה קרוב לוודאי הסיפור שאספר לעצמי עליו
איך יכול סיפור כזה לחיות בתוך מציאות שלי כאמא לשני ילדים? איך הסיפור הזה יכול להשפיע ולשנות את התפיסה שלי את הילדים שלי? הסיפור הזה שנצרב בכל תא ותא שלי בגוף, הוא חלק מאסופה של סיפורי חיים שילוו אותי רוב חיי והם בהכרח אלו שישפיעו בצורה מובהקת על הילדים שלי.
אמא שגדלה מתוך חוויה פנימית ועמוקה שהיא השמש, שהיא במרכז, שהייתה אהובה, "מקובלת" ועטופה כל חייה, שאהבו אותה מאד, זו התפיסה שתלווה אותי ואת הילידים שלי, לולא עבודה פנימית ועמוקה ומודעת. בדיוק כפי שההורים שלי עשו, אז, לפני כמעט ארבעים שנים, אנחנו באופן טבעי ואנושי עושים כלפי הילדים שלנו.
כבר מהרגע שהם נולדים, אנחנו מספרים לעצמנו סיפורים עליהם, על מי הם ועל איך הם נתפסים בשדה החברתי. למשל, אם אני חווה את הילד שלי כעקשן בבית, כזה שלא זורם, מקשיב בעיקר לעצמו, דעתן מאד ולא מצליח להתגמש - זה קרוב לוודאי הסיפור שאספר לעצמי עליו. אם אני כילדה הייתי סופר רגישה, מתחשבת, כזאת שזורמת וקל איתה, המפגש הזה עם הילד העקשן הזה שלי, תמיד יחזיר אותי לילדות שלי, לסיפור הילדות שלי, לחוויה הפנימית שלי ולאיך שאני תופסת את עצמי ואיך אני חושבת שילדים צריכים להתנהג - "ילדים ראויים ואהובים אלו ילדים גמישים וזורמים". למעשה, קיבעתי תפיסת עולם עמוקה אצלי ואצל הילדים שלי, מתוך חוויה פנימית ועמוקה, שאם אני עקשנית, דעתנית אל מול האחרים, אז אני לא אהובה, אין לי מקום בעולם.
אנחנו קובעים מה הסיפור
תמיד סיפור החיים שלנו, איך אנחנו היינו בתוך השדה החברתי שלנו - יפגוש את הילדים שלנו ואת איך אנחנו תופסם ורואים אותנו. מה שקורה לנו אל מול החוויות שהילדים שלנו מספרים לנו, מתוך השדה החברתי הוא מקום של כאב בלב, קושי גדול לחיות בתוך הקושי הזה, אנחנו מהר מאד מנסים לתקן, לשנות, להפסיק את הדבר הזה, רק שהילד שלי לא ירגיש דחוי, לא אהוב או לבד. אנחנו נעשה הכול בדרך כלל כדי לא להרגיש תחושת אשמה, עצב או תסכול. אנחנו נבהל, נילחץ, ננסה להטיף לילדים שלנו, נלמד אותם על העולם, על חברויות, על איך כדאי להם או לא כדאי להם להיות מול החברים שלהם, מתוך חווית החיים שלנו ומתוך הסיפור שלנו עלינו ועל החיים שלנו.
מתוך החוויה שלנו אותם, אנחנו נספר לעצמנו סיפורים עליהם, נבנה להם אופי, ניתן להם מראה כל יום עליהם אל מול העולם, רק מתוך החוויה הפנימית שלנו ומתוך סיפורי הילדות שלנו. מצליחים לזהות את הסיפור הזה?
לפעמים הוא יופיע בתור כיווץ גדול בבן ובלב, כמו אכזבה על למה הילד שלי כזה, לפעמים הוא יופיע בצורה של כעס, מתוך החוויה הפנימית שלי ומהסיפור שלי על הילד שלי ייווצר כעס. לעיתים נוכל לזהות את הסיפור שאנחנו מספרים על הילדים שלנו כמעין עמדה ביקורתית או שיפוטית עליהם וכזאת שנמשכת כבר זמן מה. אם אנחנו, ההורים, אומרים כבר כמה פעמים בלב שלנו הילד שלי הוא כזה, הוא לא אחר, אם אנחנו מאמינים באמונה שלמה שהוא כזה, אם הסיפור הזה גורם לנו כיווץ, תסכול או כאב, אז זה הסיפור שלנו על הילדים שלנו.
למשל, אם החוויה שלי היא שהילדה שלי מפונקת, אני מזהה את זה עליה, אני רואה במעשים שלהם ובהתנהגויות שלה מולנו או מול החברות שלה שהיא מפונקת. אם העמדה הברורה הזאת עליה הופכת לאמת מבחינתנו, אם זה גורם לנו תחושה של כיווץ ותסכול וכעס - זה הסיפור שלנו על הילדה שלנו.
אם אנחנו, ההורים, אומרים כבר כמה פעמים בלב שלנו הילד שלי הוא כזה, הוא לא אחר, אם אנחנו מאמינים באמונה שלמה שהוא כזה, אם הסיפור הזה גורם לנו כיווץ, תסכול או כאב, אז זה הסיפור שלנו על הילדים שלנו
כמובן שזהו לא הסיפור היחידי שאנחנו מספרים עליה, אבל הרבה מאד פעמים מולנו וגם מול החברות שלה היא מפונקת, לא עושה דברים בעצמה, רוצה שיעשו בשבילה הכול, מקטרת או מתבכיינת. העניין עם הסיפור הזה הוא שאנחנו ממש מאמינים לו, אנחנו נחפש, בתת המודע שלנו, כל הזמן רמזים, נלקט פירורי מידע, כדי לאשר ולהצדיק את החוויה הפנימית הזאת שלנו - הילדה מפונקת.
אם ננסה לבטל - זה רק יתעצם
מהר מאד, בלי לשים לב, ננסה בכל דרך לשנות אותה, להטיף, לחנך, לכעוס ואפילו ניתן לה להתנסות מולנו בלא להיות מפונקת, נפסיק לעשות בשבילה דברים, נכריח אותה לעשות דברים בעצמה, נכעס כשהיא מתבכיינת. אנחנו נתבלבל ונחשוב שהדרך לשנות אותה, היא בכך שנאמן אותה להיות מישהי אחרת. העניין הוא שזה בדרך כלל לא עובד, ככל שאנחנו ננסה לשנות התנהגות מסוימת אצל הילדים שלנו, נדחה, נבטל, נשפוט או אפילו נתעלם - זה רק ילך ויתעצם.
בעצם, הילדה שלנו מבינה כי אסור לה וזה ממש מסוכן לה להיות מפונקת. היא הרי ילדה, ולכן גם לא מוכנה ולא רוצה להשתנות בשביל אף אחד, ממשיכה בשלה, בדרכה. אנחנו מצידנו רק מגבירים את עמדת הכוח ואת הרצון העז לשנות אותה כי אנחנו חושבים שהיא מפונקת ואנחנו מספרים לעצמנו שאנחנו יודעים בוודאות שזה לא טוב, שיש לזה מחירים, שככה היא לא תמצא חברים ראויים בעולם הזה.
העניין הוא שכנראה עולם הפינוק, או בעצם הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על מי שהיא, זה חלק שחי בנו, זה חלק שאנחנו מכירים מהעבר. יכול להיות שאנחנו בעצמנו היינו מפונקים כשהיינו קטנים או לפחות זה מה שהחברים או המשפחה שלנו סיפרו לנו כשהיינו צעירים. יכול להיות שזה היה כל כך פסול ורע בעיניהם שאנחנו ממש מפחדים שהחברה תוקיע אותה על ההתנהגות הזאת. יכול להיות ששמענו בבית שלנו כל כך הרבה פעמים שהפינוק שלנו מפריע, שאין לו מקום, שאנחנו צריכים להשתנות ולקחת אחריות ולהתנהג באיפוק, שאין מקום להתבכיינות שלנו שלמדנו שמזה ממש כדאי להימנע.
ומה אפשר לעשות עם הסיפור הזה?
אפשר רגע להתבונן על הסיפור, להסכים לראות שזה רק סיפור אחד מיני רבים שאנחנו מספרים לעצמנו על הילדים שלנו, להיות ערים וערות לתחושות שממלאות את הגוף כשאנחנו מספרים את הסיפור הזה לעצמנו, לשים את הלב שלנו ולהקשיב ממנו, להתבונן - מה אנחנו מרגישים עכשיו כשאנחנו מביאים את הסיפור שלנו? איזה רגשות זה מעלה בנו?
לפעמים ההסכמה הראשונית כמו להגיד שזה סיפור, זו החוויה שלי, זה בטח לא כל האמת, רק האמת. האם יש בתוכי הסכמה למשהו חדש? לסיפור חדש? ולהיעזר באנשי ונשות מקצוע שיסכימו לתת לך יד בסיפור הזה, להסכים לחוש הקלה והטבה אחרי שתמשיכו לספר עוד ועוד את הסיפור הזה על הילדים שלכם, רק הפעם עם סימן שאלה בסופו ולא עם סימן קריאה. זכרו, הכול מתחיל וגם נגמר בסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו עליהם. ועלינו.
הכותבת מלווה תהליכי ריפוי יחסים במשפחה. ניתן ליצור עמה קשר באתר או בדף הפייסבוק.