בעידן שבו המתירנות המינית של בני הנוער מככבת בכותרות העיתונים, יש נטייה לשכוח את המתבגרים הביישנים, שמתקשים לשחות בזרם הפתיחות ומוצאים את עצמם בודדים ומבולבלים. כן, לא מעט בני נוער סובלים מביישנות מינית - בנים ובנות שעצורים בכל מה שקשור למין ומגע, וחשופים לא פעם לחיצי הלעג של בני גילם ואפילו של משפחותיהם.
ד"ר נלי שטיין, יועצת מקצועית באגודת א.י.ת.כ.ם. דלת פתוחה ומטפלת משפחתית וזוגית מוסמכת, מסבירה כי ביישנות מינית אצל בני נוער קיימת בקרב שני המינים. במקרים רבים היא מונעת מהם לקבל מידע על הג'ונגל המיני בו הם נמצאים, מה שמשאיר אותם בודדים ומבודדים, ובלי הזדמנות לאוורר את הרגשות והמחשבות: "לא תמיד ההורים הם הפרטנר הכי טוב לשוחח על הנושאים הללו, מכיוון שהבושה והביישנות הרבה פעמים מועברות על ידם, וממילא בגיל הזה בני נוער לא רוצים לשוחח עם ההורים על נושאים כאלה. כתוצאה מכך, רבים פונים לפורנוגרפיה ומקבלים מושגים מיניים מעוותים. הפעילות הזו, שמתבצעת בסוד ובחדרי חדרים, רק מעצימה את הביישנות והבדידות ומקשה עליהם להיחלץ ממנה. מקור נוסף אליו בני הנוער פונים הם פורומים ואתרים שעוסקים במיניות. הפניה האנונימית מספקת מימד מוגבל של שיתוף אבל כן מאפשרת מקום לשאלות כמו: 'אני בן 18 ועוד לא התנשקתי - זה נורמלי?'".
סוג של חרדה
מלכה זילברמן, יועצת מינית מוסמכת מטעם דלת פתוחה ומטפלת משפחתית מטעם אוניברסיטת תל אביב, מסבירה שביישנות מינית בדרך כלל קשורה בחרדה חברתית קלה, שהיא תופעה נפוצה. "יש כמה סיבות אפשריות להתגברות החרדה: חוסר מידע על מה מתרחש בזמן יחסי מין; מסרים קשים שקיבלנו בקשר ליחסי המין מהסביבה (בעיקר מהבית אבל גם בסביבת בית הספר); וחוסר בטחון בגודל של איבר המין שמתבטא בעיקר אצל בנים בגילאי 11-20".
מתי בעצם בני נוער מתחילים להתנסות בפעילות מינית?
"בדרך כלל בין גיל 11 עד גילאי העשרים בני הנוער מתנסים בהתנסויות מיניות שונות. מבחינה סטטיסטית, גם הבנים וגם הבנות מתנסים ביחסי מין בסביבות גיל 17".
מקובל לחשוב שגיל ההתנסות הולך ויורד.
"מחקרים מראים שהגיל הממוצע דווקא לא השתנה במשך כשלושים שנה. מה שכן השתנה זה הנגישות של בני הנוער למידע וחומר על מיניות באמצעות האינטרנט. הם אמנם יכולים לגלוש בקלות לאתרים פורנוגרפיים, אבל אף אחד לא מסביר להם כיצד לדבר עם בני המין השני".
כיצד נזהה ביישנות מינית אצל הילד?
"אפשר לזהות את הביישנות כשהילד מגלה תחושת אי נוחות בשהייה עם בני המין השני, ובגילאים מאוחרים יותר בהימנעות מכל מה שקשור למיניות ומבוכה בשיחה עליה. כשבחור בן 18-19 עוד לא התנסה מינית, לא הביא חברה הביתה ומראה רתיעה מכל שיחה בנושאי מין, זה יכול להעיד על ביישנות או על נטייה מינית מודחקת. לא צריך לרוץ לפסיכיאטר, אבל בהחלט מדובר בהתנהגות לא אופיינית לבחור בגילאים האלו. אצל בנות קצת יותר קשה לזהות את הביישנות הזו כי הקודים החברתיים יותר מעודדים אותה לסגירות וביישנות, אבל דווקא אצל בנות כשיש פחד ממיניות, צריכה להידלק נורה אדומה כי יכול להיות שזה מעיד על חוויה מינית שלילית".
הגעת לגיל שאפשר להתחיל
העניין של ילדים במין מתחיל בגיל צעיר מאוד, מסבירה שלי פסטרנק כץ, סקסולוגית חברתית ומאמנת לזוגיות שמעבירה הדרכות לבני נוער בנושאים הקשורים למיניות. האופן שבו ההורה מגיב בשלב זה לסקרנות הטבעית של הילד, עשוי להשפיע על היחס שלו למין בגיל מבוגר יותר. אם הורה יגיב בכעס או מבוכה כשהוא רואה את הילד מאונן, הילד עלול לחשוב שהוא עושה משהו אסור. "הורה נבוך עשוי לגדל ילד ביישן," מסבירה פסטרנק כץ. "כשהילדים מתחילים לשאול על מין, חשוב לענות בפשטות. הרי הוא בטח כבר שמע משהו בגן או בכתה, ואנחנו ההורים עוזרים לו לעבד את הנתונים. צריך לענות בהתאם לסוג השאלה ולרמת ההבנה שלו".
אם אנחנו לא בטוחים מה הוא יודע?
"אפשר פשוט לשאול אותו - 'מה אמרו לך?', 'איזו מילה שמעת?', להקשיב לתוכן השאלה ולהתייחס אליה. בסביבות גיל 11-12 קשה לדבר עם הילדים כי הם בטוחים שהם יודעים הכל וההורים לא מבינים כלום. בגיל הזה אפשר לחפש ספר שמתעסק בנושא, לעניין אותם ולפתח איתם שיחה, לא ממקום של ביקורת וחקירה אלא מעניין אמיתי".
אבל גם אם אגרנו אומץ כהורים וישבנו לדבר עם הילד, לא תמיד קל לבחור את המילים הנכונות. "חשוב לא להעביר לילדים מסרים מטעים בקשר לציפיות המיניות והחברתיות מהם", אומרת זילברמן, "למשל להגיד משפטים כמו 'גברים רק רוצים דבר אחד' או 'אתה לא גבר אם אתה לא...'". ואילו שטיין מדגישה את אווירת הפתיחות: "חשוב לשוחח עם המתבגר לא ממקום שיפוטי, כי בני נוער מזהים זאת בקלות. כמובן שמדובר באתגר לא פשוט, אבל אפשרי".
בכל מקרה, מסבירה פסטרנק כץ, "חשוב להיות רגישים לילד ולא להכריח אותו לדבר על זה אם הוא לא בשל לכך. בגילאי 15-17 יש לאבות רבים נטייה ללחוץ על הבנים להיות פעילים מבחינה מינית או זוגית, אבל יש בנים שזה פשוט לא מענין אותם. אצל בנות, לעומת זאת, ההורים בדרך כלל פחות מוטרדים כשהבת מגלה ביישנות או סגירות. ברוב המקרים פשוט צריך להניח לילד".
אבל ההורים מפחדים שהילד יתקע בביישנות שלו.
"הרבה פעמים דווקא בצבא הבנים נוטים להשתחרר ולהיפתח. בעוד שבבית הספר הם יצרו לעצמם דימוי מסוים שקשה לצאת ממנו, במסגרת חדשה הם מצליחים להשתחרר. חשוב לחזק את המקומות החזקים של הילד ולא להיטפל למקומות שקשה לו בהם. אם הוא יפתח בטחון באיזורים שהוא טוב בהם, יהיה לו יותר בטחון עצמי גם בתחומים אחרים. מכיון שבדרך כלל הביישנות הזו היא ענין של גיל, סביר להניח שהיא תעבור לבד".
מתי פונים לפסיכולוג?
זילברמן חושבת כי הירתעות והימנעות מוחלטות ממין בשנות העשרים המאוחרות עשויות להעיד על בעיה שדורשת פניה לטיפול מקצועי. גם אצל אנשים שמעידים שמין פשוט לא מעניין אותם, בגילאים אלו בדרך כלל מסתתר משהו עמוק יותר כמו יחסים לא פתורים עם האם או דמות אבהית דומיננטית מדי: "הכי גרוע זה לא לדבר על הענין ולהתחפר בסוד של עצמך. זו הדרך הבטוחה להגיע לגיל ארבעים ללא שום ניסיון מיני. חשוב לדעת שהתופעה נפוצה יותר ממה שנדמה, גם אם זה לא נראה המצב על פני השטח".