"בר אמרה לי שהיא לא חברה שלי...", "עמית הציק לי!", "רותם העליבה אותי!", "ירדן הרביץ לי", הילדים המתוקים שלנו חוזרים מהגן או מהכיתה, פרצופם מקומט מעלבון ואכזבה ודמעות חונקות את גרונם. ואנחנו רק רוצים ליישר את הקמטים בפניהם המושלמות, להחזיר את החיוך לעיניים, ובעיקר, אם נודה על האמת, לקמט את הפרצוף של זה שגרם להם להתקמט ככה, ואם זה היה פוליטיקלי קורקט לומר, גם לפרק ת'צורה למי שהעז להרים יד או קול על הילד המתוק, הרגיש והתמים שלנו...
למה אנחנו מרגישים כך? תחושת דחייה חברתית של הילד היא אחד הפחדים הגדולים של כל הורה. הילד יכול לצאת מהקווים, לא להחזיק היטב את העיפרון או לא להצליח לכתוב את האות אל"ף - עם כל אלה נסתדר, נעבוד על זה. אבל את העלבון שלו אנחנו חווים כמו אגרוף לבטן הרכה שלנו. וכאשר הוא מגיע עם תלונות כאלה ואחרות אנחנו מרגישים צורך "לעשות משהו" מייד, "לתקן" את המצב.
מה אנחנו עושים? אוטומטית, אנחנו מרגישים צורך טבעי להגן על הילד שלנו, ומשום שאנחנו לא נמצאים פיזית בגן או בכיתה - בדרך כלל נתקשר לנבוח על המבוגר האחראי שלא דאג מספיק לגוזל שלנו – הגננת או המורה, ולעתים קרובות גם נתקשר לאמא של הילד/ה המציק/ה, ש"תדבר עם הבן/הבת שלה".
מה כדאי לעשות?
לא למהר לשפוט: קודם כל, אין לנו באמת מושג מה קרה. אנחנו לא באמת יודעים מי התחיל, וכמו במריבות בין אחים כשאנחנו כועסים זה על שהרים יד על אחותו – ייתכן מאוד שאחותו הציקה והציקה לו שעה ארוכה והוא התאפק והתאפק - עד שהתפוצץ, ובסוף החטיף - וחטף את הצעקות והעונש. גם כאן אנחנו לא יכולים להיות בטוחים שהילד שלנו תמים וקורבן.
לחבק: אם הילד דומע ולא פנוי עדיין להסביר במילים, חשוב שנבין רגע מה עבר עליו: הוא חווה חווייה רגשית של חוסר שייכות, דחייה, חוסר נעימות – והרגש צריך לקבל מענה מרגיע. החיבוק שלנו אומר יותר ממילים: אתה אהוב, אתה שייך, אתה רצוי, אתה במקום בטוח.
להקשיב: נשב ונקשיב לו בסבלנות, הקשבה אמפתית. לא נחקור חקירה צולבת: "נו, ומה עשית לו? ומה הוא עשה? אמרת לגננת?", זה רק מספק את הסקרנות שלנו, אבל לא מרגיע אותו; מה שיחזק אותו הוא הקשבה אמפתית, כזו שנותנת שמות לרגשות ועוזרת לו לעבד את הסיטואציה. לדוגמה: "כן, אני מבינ/ה, אני שומע/ת שנעלבת... זה באמת לא נעים כשלא משתפים אותך במשחק..."
לתת לילד להגיע לפתרון בעצמו: ברגע שהוא מסיים לספר, קיבל את החיבוק ואת ההקשבה שלנו, נשאל אותו: "ומה לדעתך אפשר לעשות במצב כזה?"; נעודד אותו על היצירתיות של הפתרון, ובעיקר לא נמהר לזלול לו את הקושי ולפתור את הבעיה עבורו. הרי אנחנו לא נהיה איתו בכל מקום תמיד. תפקידנו לאמן אותו לפתור בעיות בעצמו.
לסיום נציע עזרה: אחרי ששאלנו אותו לפתרון שלו, נוכל לבדוק בעדינות: היית רוצה את עזרתי? מה היית רוצה שאעשה? כי אם אנחנו נתחיל להתקשר לגננת/ למורה ולאמא של הילד המציק ולעשות מזה עניין גדול – מה הילד יבין? שהוא קטן ולא יכול להסתדר לבד, שהוא תמיד צריך מישהו מבוגר שיסדר עבורו את העניינים, ועלול להישאר תלותי. בנוסף, ייתכן מאוד שעד הבוקר זה יעבור, הילדים יחזרו לשחק, ובינינו ההורים עלולים להישאר משקעים.
אז מה, לא להתקשר לגננת? ברור שאם ההצקות חוזרות ונשנות מילד מסוים חשוב להיות עם האצבע על הדופק - לעמוד על כך שתהיה השגחה צמודה בכל אינטראקציה בין הילדים, ויימצא פתרון ראוי כדי שחלילה לא יהיו יחסי תוקף-קורבן מתמשכים. עם זאת ברוב המקרים אין להתקשר להורים של הילד המציק, אלא לתת לדמות החינוכית (גננת/ מורה, פסיכולוגית הגן/ יועצת בית הספר), לתת את הטיפול המתאים ולעשות את התיווך המקצועי בין הילדים.
הכותבת היא מדריכת הורים ממכון אדלר