שנת לילה היא אחד הדברים הנכספים ביותר והמקודשים ביותר עבור הורים. כאשר השינה הזאת מופרעת על ידי משהו פיזיולוגי ברור, כמו מחלה או כאבי גדילה, קל יותר להתמודד עם העניין, ורוב ההורים יודעים פחות או יותר באילו צעדים לנקוט על מנת שיוטב לקטן ושיחזור לישון. אבל מה אם התלונות הן על דברים פחות מוחשיים? מה עושים כשהילד מתחיל להתעורר באמצע הלילה מבועת וצורח מאימה?
על מנת לעשות סדר בעולם פחדי הלילה של ילדים, יש לחלק את התופעה לשני סוגים: סיוטים וביעותים. את הסיוטים כולנו מכירים, כי הם ממשיכים להתקיים ולהופיע בשינה גם בבגרותינו. הביעותים, לעומת זאת, הינם תופעה חולפת השמורה לגילאי שנתיים עד שש, ומופיעה רק בקרב כ-15 אחוזים מהילדים.
סיוטי לילה
סיוטים הם דבר המוכר לכולנו: מדובר בחלומות רעים, מתוכם ילדים מתעוררים כשהם מבוהלים, זקוקים להרגעה ולתחושת ביטחון. את רוב הסיוטים ילדים יזכרו גם בבוקר. הסיוטים, וחלומות בכלל, מתרחשים בזמן שנת ה-REM, שלב שינה פחות עמוק, המגיע כל שעה וחצי בערך, ומתמשך זמן ארוך יותר ויותר בשעות הקטנות של הלילה ולקראת הבוקר. זאת הסיבה שרוב הסיוטים נחלמים בשעות אלה. ילדים הסובלים ממתח בחייהם, או שעייפים יתר על המידה מועדים יותר לחלום חלומות רעים. גם צפייה בתכנים מפחידים בטלוויזיה יכולה לגרום לסיוטים.
ילדים קטנים מתקשים להבחין בין מציאות לחלום ועלולים כלל לא להבין את העובדה שהחלום נגמר ולא מהווה יותר איום, ולא ירצו להישאר לבדם אחרי סיוט. כדאי להתחשב בצורך שלהם, ולהישאר איתם עד שירדמו שוב. יש ילדים שחפץ מוכר יעזור להם להירדם וילדים אחרים מפחדים פחות אם מדליקים להם אור קטן.
כשמדובר בילדים גדולים יותר, כדאי מיד לדבר על תוכן הסיוט. לבקש שיספרו בדיוק מה קרה. לתמלול החלום יש השפעה מרגיעה על רוב הילדים, זה גורם להם להבין שזה היה רק חלום, ועוזר להם לחזור לישון. חשוב לזכור שגם ילדים גדולים יהנו מחיבוק וממילים מרגיעות. ילדים רבים תולים מעל המיטה "לוכד חלומות", טבעת מקושטת מלאכת יד, במקור של השבטים האינדיאניים, שאמורה לתפוס חלומות טובים, ולהפטר מהרעים.
ביום למחרת הסיוט כדאי לדבר עם הילד, ולבדוק אם משהו מטריד אותו. רוב הסיוטים הם אמנם מקרים מבודדים, ואין מה לקרוא בכל אחד מהם משמעות, אבל אם המאורע חוזר על עצמו הרבה פעמים, כדאי לנסות ולבדוק מה יכול להיות הגורם המאיים על הילד.
אם הילד ממשיך להיות טרוד מהסיוט שעבר, כדאי לבקש ממנו לצייר ציור של הדברים שראה בחלומו, ואז להשליך, יחד, את הציור לפח. דרך נוספת להתמודד עם חלום שלא מרפה היא לבקש מהילד לספר שוב את הסיוט, אבל לשנות את סופו למשהו לא מאיים.
האם אפשר למנוע סיוטים?
לא. אי אפשר למנוע אותם, כפי שאי אפשר למנוע חלומות אחרים, אבל אפשר לנסות להרגיע אותם אם שמים לב לדברים הבאים:
- סיוטים מתרחשים בכמות גדולה יותר אחרי מאורעות שהבהילו את הילד. כדאי, אצל ילד שרגיש לכך, להפחית את התכנים האלימים או המפחידים בטלוויזיה, במשחקי המחשב ובספרים. כדאי לשים לב יותר לעומק לאילו תכנים הילד נחשף, ולנסות להגביר את הפיקוח.
- סיוטים גוברים, בתכיפות ובאינטנסיביות, כשהילד עייף במיוחד. כדאי להקפיד שהילד מקבל מספיק מנוחה ושעות שינה.
- סיוטים יכולים להגיע כתגובה לשינויים גדולים המתרחשים בחיי הילד: מעבר דירה, בית ספר חדש, הריון של האם או ריבים של ההורים. כל אלה יכולים לאיים על יציבות עולמו של הילד, ויש לשים לב למצוקות, ולנסות לתת להן מענה ביום, כך שלא יתפרצו בלילה.
ביעותי לילה
ביעותים הם חוויה לא נעימה להורה, לא פחות מלילד. באמצע הלילה הילדון המתוק שלכם מתיישב פתאום במיטתו בעיניים פקוחות לרווחה, הוא עצבני, מפוחד, צועק ובוכה בזעם, ומתנהג בצורה שמעולם לא נתקלתם בה אצלו, ואז, אחרי התקף ממושך, פשוט חוזר לישון. מסתבר שבשעת ביעות לילה שכזה, הילד בכלל לא ער. קצת כמו אצל הולכים מתוך שינה, מדובר בהתנהגות שמתרחשת ללא מודעות. החדשות הרעות: אין הרבה מה לעשות בעניין. החדשות הטובות: הילד לא יזכור דבר מכל זה בבוקר.
בניגוד לסיוטים, הביעותים מתרחשים לרוב בחלק הראשון של הלילה, כשעתיים אחרי שהילד נרדם. בערך ב-15 דקות לפני שיתחיל ביעות כזה, שנתו של הילד תיעשה, לרוב, חסרת מנוח. אז, עם תחילת הביעות, הוא יפקח עיניים, יבכה או יצעק, יראה מפוחד, ינפנף בידיו, וידחף ממנו את הוריו בעודם מנסים ללטף ולהרגיע אותו. הילד עשוי להיראות חולמני, ואם הוא יענה לשאלות, סביר שבתשובותיו לא יהיה כל הגיון. ההורה עלול להרגיש תחושות קשות ולהבהל מהאירוע, אבל חשוב לזכור שהילד לא עושה את הדברים במודע, וכשיתעורר לא יזכור מה קרה. ביעותים מתרחשים כמה פעמים, במשך כמה שבועות, ואז נעלמים לתקופות ארוכות, ובכלל.
המדע אינו מבין עד הסוף מדוע הביעותים מתרחשים, אך הם עשויים להיות קשורים בעייפות יתר, מתח נפשי ביום שקדם להם, ולפעמים גם לחום. ישנם מחקרים שנעשו בנושא שקושרים קשר גנטי בין הסובלים מביעותים.
מה עושים? כאמור, אין הרבה מה לעשות. התגובה האינסטינקטיבית של הורה שרואה את הילד שלו סובל היא לנסות ולהרגיע, אבל הליטופים עשויים רק להרגיז את הילד עוד יותר. הדבר היחיד שתוכלו לעשות זה לשבת לצד הילד, אבל לא להתערב, ולהמתין עד חלוף זעם. חלק מהילדים ירצו לקום מהמיטה ולהסתובב בבית. ודאו שהדרך פנויה ממכשולים ומצעצועים, והשתדלו להנחות את הילד בחזרה למיטתו, מבלי להתעמת איתו או להעיר אותו.
ביום למחרת הביעות כדאי לא להזכיר את התקרית, כי שיחה על הנושא עלולה להדאיג את הילד במידה והוא לא זוכר דבר ממה שהתרחש. אם הנושא עולה מהילד עצמו, פשוט הרגיעו אותו כפי שמרגיעים ילד הסובל מסיוטים. במידה והילד סובל מהתקפים חוזרים ונשנים, חשוב ליידע את המטפלים והבייביסיטר, ולוודא שאלה יודעם מה לעשות במקרה של ביעות.
האם אפשר למנוע ביעותים?
אפשר לנסות. ראשית, חשוב לוודא שהילד מקבל מספיק שעות שינה, ולהיצמד לשיגרת השכבה מסודרת ומרגיעה. אם האירועים חוזרים על עצמם הרבה פעמים, אפשר להעיר את הילד כשעתיים אחרי ההירדמות, רק לרגע. יש שמאמינים שהתעוררות כזאת מפסיקה את קצב ומהלך השינה, ועשויה למנוע הופעת ביעותים.
"קל יותר להכיל את הבכי כאשר ההורה לא מבוהל"
"חשוב, קודם כל, שהורים ידעו את ההבדל בין ביעות לסיוט", אומרת מרב מיליק, יועצת שינה ממרכז אם-פטיה בחיפה. "בביעותים, גם אם לוקחים את הילד למעבדת שינה ומגלים שאכן הוא סובל מהם, אין הרבה מה לעשות. זה הולך כלעומת שבא. ההורים הם אלה הזקוקים פה לתמיכה, כי האירועים האלה מלחיצים. זה מוריד אבן מהלב כשיודעים שלא קרה לילד כלום, ושהאירוע אינו מרמז על דבר. קל יותר להכיל את הבכי והזעם כאשר אין בהלה מצד ההורה. חשוב לומר, שלמרות שתמיד מדברים על גילאי שנתיים עד שש, ראיתי כבר מקרי ביעותים בגילאי חצי שנה ו-7 חודשים.
"סיוטים מתחילים בסביבות גיל שנתיים, כשהילדים נעשים ורבליים, וממשיכים איתנו כל החיים. התרופה הטובה ביותר היא לחבק, לנשק ולהרגיע. גם אם אתם הורים שמאוד מקפידים על הרגלי שינה, אל תתחילו בסדרות חינוך. חשוב לדעת להכיל את צרכי הילד, לתת את כל התמיכה, ולשגרה תחזרו כבר בהמשך. חשוב לזכור שלא כל 'די!' ו'תעזוב אותי!' שהקטן צועק מרמזים על איום אמיתי בחייו. לרוב מדובר בסיטואציות מהגן, כמו, לדוגמה, ילד שחטף להם צעצוע. כאשר הסיוטים מאיימים על הילד ומשפיעים גם על זמן הערות שלו, זה צריך להדליק נורה אדומה, ואז יש לשקול לפנות לפסיכולוג ילדים".