יום הולדת הוא תמיד זמן טוב לעצור ולחשוב. השנה, ביום הולדתי ה-26, החלטתי לכתוב לעצמי, עשר שנים אחורה. לא בקטע קיטשי, כמו בסרטים הוליוודיים זולים, אלא באמת למי שהייתי פעם. לתיכוניסט הנרגש שמתלהב מכל שטות. לראות במה הוא, כלומר אני, השתנה. לבדוק על מה מגיעה התנצלות לנער שפעם הייתי, ובמה אפשר לעדכן אותו על העתיד לבוא עבורו. הכל במכתב:
"מצטער שאני עושה את זה, אבל אני הולך לאכזב אותך במכתב הזה. חלק די גדול ממה שאתה חושב על עצמך ועל החיים עכשיו הולך להשתנות. למשל, אתה מכיר את זה שאתה מתרגש נורא, כמעט מכל דבר? שאם בחורה דוחה אותך אתה על הקרשים? או אם בחורה (או בעצם נערה) שאתה רוצה התעניינה בחזרה, אתה נורא מתלהב? זה הולך להסתיים. אתה אולי חושב שזה יכול לחסוך לך הרבה צער ועצבים, אבל עוד תתגעגע לזה.
בכלל, הכל עכשיו נראה לך נורא מרגש. עכשיו אתה מנסה להיות קול ולהסתיר את ההתלהבות הזאת כלפי חוץ, אבל כדאי לך להנות ממנה עד תום, כי עכשיו גם מבפנים אתה כבר לא ממש נלהב. כל הדברים הבאים שאציין, שאת חלקם עברת ואת חלקם עדיין לא, מרגשים אותך רק בפעמים הראשונות אז תנצור אותם בלב: הנשיקה הראשונה, האהבה הראשונה, והאכזבות האמיתיות הראשונות. גם הדבר הראשון שאתה רוצה מאוד ולא מצליח להשיג –מרגש. אז תהנה מזה.
אני יכול לעדכן אותך שהיה די מרגש לסיים את התיכון, וזאת הייתה ממש שליחות להתגייס לשירות הקרבי בצבא (גם אם היו רגעים באותו שלב שהיית קצת מבואס). גם התואר היה עוד נקודת ציון, עוד וי שהושלם בחיים. הבעיה היא, שבערך עשר שנים מעכשיו הולכת להיווצר לך מן תקופה של בין לבין. תקופת דמדומים שבה כמעט כלום לא מרגש באותה מידה כפי שאתה מרגיש עכשיו. הבעיה היא שעם כל מטרה או וי שאתה מסמן, כמות הריגושים האמיתיים שלך יורדת.
דון קישוט? תתבגר
אם פעם, כלומר עכשיו, היו לך מטרות נורא ברורות – זה הולך להשתנות קצת. מכיר את הדרייב הזה שיש לך עכשיו, הרצון הזה לטרוף את העולם? ובכן, גם בנוגע לזה – חדשות רעות. כל צבעי השחור והלבן הולכים להיצבע הרבה פעמים באפור הזה שאתה נשבע לעצמך שלעולם לא יקרה לך. יש מצב שתחשוב שהפכת לאיזה תבוסתן, שהעקרונות שלו והדברים שהוא מאמין בהם פתאום נאלצים לעמוד במבחן המציאות והוא נאלץ להתפשר.
חד המימדיות שבה אתה רואה דברים עכשיו תיעלם לטובת רב המימדיות של הבגרות. עקרונות – אאוט, לפחות כמו שאתה רואה אותם עכשיו. מציאות – אין, בגדול. דון קישוט? תתבגר. אתה עדיין נאבק למען מה שאתה מאמין שצודק, אבל מבין שיש כוחות חזקים ממך.
גם כל העניין הזה שאתה חושב שאתה מיוחד כרגע? בחייאת, אל תצחיק אותי. אתה עדיין נשאר ייחודי, אבל מבין שאתה גם לא כזה מיוחד ובעצם די דומה – כמו כולם – לרוב בני האדם. את הקטע הזה אולי כדאי שתשנה מעכשיו כבר. זה ממש מיותר, וגם די מביך במבט לאחור.
עוד חדשות רעות (מבטיח שעוד מעט יגיעו גם טובות): אתה הולך לעבוד הרבה, בשביל בקושי להתפרנס מזה, ואתה גם הולך לעבוד לא מעט רק בשביל כסף. כן, הדבר הנלוז הזה שעכשיו אתה לא מבין איך בכלל יש אנשים שמוכנים לעבוד רק עבורו, ולא עבור שחרור, אידיאלים והגשמה עצמית? אתה הולך להשתעבד לו בעצמך. אתה גם תבין שאין לך ממש ברירה. עדיין יישארו בך החלקים שעובדים בשביל הגשמה עצמית, אבל אני יכול לומר לך שבעבודה אחת אתה רק מחכה שהיום ייגמר, וגם בעבודה השנייה – אתה מתפשר יותר ממה שחשבת פעם.
ואם התחלת לכתוב בכיתה י"ב כדי לשנות את העולם, אתה פתאום כותב גם סתם בשביל הכיף או כדי שתוכל לשלם את חשבון החשמל. אתה בטוח שכל מה שתעשה בחיים יהיה חשוב, וישנה, וישפיע. זאת אשליה כמעט כמו עניין הייחודיות. והמוזיקה, אוי כמה שאתה עכשיו אוהב אותה ומתרגש מדיסק של "היהודים". גם זה הולך להתעמעם.
זאת שלא שמה עליך בתיכון? היום היא מכוערת
לצד כל הדברים המבאסים שאני אומר לך, הנה כמה חדשות טובות: אורלי (שם בדוי, כי עדיין נשארת בחור נחמד), זאת שלא רצתה אותך ממש בתיכון? אז היא הפכה להיות די מכוערת ואתה מצליח הרבה יותר ממנה ומהחבר שלה עכשיו. העניין הזה של פצעי הבגרות המעיקים נעלם, וגם עניין העצמאות הגדולה הזאת שפתאום יש לך הוא די נחמד, גם אם היא לא גדולה כמו שאתה מדמיין כרגע.
אבל בעיקר, בעיקר מגיעות לך כמה סליחות. אולי אחת מרכזית. סליחה ממני על זה שאני שוכח יותר מדי פעמים את המסלול שהיה לי פעם מאוד ברור, אותו מסלול שעכשיו נראה לך ודאי – כאילו שאין אף גורם בעולם שיכול להסיט אותך ממנו. אתה הרי בטוח עדיין שאף אחד – גם לא בורא עולם (או מה שזה לא יהיה שקובע את הגורל שלנו) – יכול עליך. חמוד, אתה.
סליחה שאני מתפשר גם בדברים שאני לא חייב להתפשר בהם, מכוח האינרציה. למשל כשאני לוקח על עצמי עוד עבודה כדי להרוויח עוד קצת כסף שאני יכול לחיות בלעדיו, במקום להתמקד בדברים החשובים באמת. מבטיח לעבוד על זה בשנה הקרובה.
אני מוכן גם לסיים עם הבטחה: אשתדל לא לשכוח אותך. כך לדעתי רוב האנשים הולכים לאיבוד, כשהם שוכחים מה פעם - לפני שהם כבר עברו דבר או שניים בחייהם - הם באמת רצו.
נ.ב. יש עוד כמה חדשות, אבל אני לא רוצה לבאס אותך יותר מדי. בכל זאת, אתה עדיין רק תיכוניסט. תחבק הרבה את אבא".