ערב יום כיפור, שעת צהריים, אמא שלי לוקחת אותי ואת אחי לשיחה. אחותי הצדיקה, כמובן משוחררת מהשיחה הזו, בצדק. השיחה מתנהלת כך שאנו דנים על מה אנחנו צריכים לבקש סליחה וממי. מדובר בריטואל ידוע ושנינו ידענו שכדי לסיים את אכילת הראש הזו מהר, עלינו להודות בכל מעשה אפשרי מלבד רצח ארלוזרוב.
אחרי סליחות משפחתיות, הייתה עבירה נוספת שחזרה באדיקות מדי שנה: אני ואחי שיחקנו בבית בכדור על ראשה של גברת זייד, השכנה שהתגוררה מתחתינו, או כמו שהקטנים קראנו לה "סבתא של פיני" והגדולים כינו אותה "גברת מרפל" כי ניחנה בחוש בלשי מפותח ועקבה אחרי כל תנועה. היא ידעה היטב מי חזר מתי, מי בישל מה, מי דיבר עם מי, מי עומד לדבר עם מי ורק הוא עדיין לא יודע וכו'. בקיצור כדי לסיים את הסיפור, אני ואחי היינו משננים איזה טקסט קצר שמביע צער וחרטה עמוקים כשגולת הכותרת היתה שיורדים אליה, דופקים בדלת כשהלב דופק על 200, ומבקשים סליחה על שהפרענו לה עם הכדור ובלי הכדור.
כאן תם ונחתם הטקס. זה היה האירוע הסוגר שניקה אותנו מחטאינו והעביר אותנו זכים וטהורים לשנה החדשה רק כדי להמשיך את מעללינו שוב שוב. וכך שנה אחרי שנה בדיוק אותו דבר.
היום כשקצת גדלתי (וגם אחי), והפכתי ברבות הימים למדריכת הורים, יש לי כמה דברים לומר על כל זה.
1. ילד יכול להודות ולבקש סליחה על מה שתבקשו אם לשיטתו זה משחרר אותו מעונש או מזכה אותו בפרס או רק אם זה פותר אותו מחפירה מעיקה. גם לשקט יש ערך.
2. ילד מפנים שהוא יכול להמשיך לעשות מה שעשה כי מילת הקסם "סליחה" תנקה אותו מכל חטאיו ותאפשר להתחיל הכל מחדש ויאללה בלאגן.
3. לא לתבוע ולדרוש בקשת סליחה ולא לאיים: "תבקש עכשיו סליחה או תקבל עונש". זה פספוס של כל העניין. סליחה אמורה לבטא הבנה עמוקה ואחריות אישית ולכן היא אף פעם לא תוצאה של דרישה. אפשר כמובן להציע.
אז מה עושים מכאן?
בסופו של יום, אנחנו בסך הכל רוצים ללמד את ילדינו אחריות, אמפתיה ועוד כללי התנהגות וסדר הדרושים להשתלבות מיטבית שלו בחברה ובמסלולי חייו. אין הורה שלא מייחל לזה. אני באמת חושבת שהכוונות של אמא שלי היו טובות ובצניעות, וזה אפילו הצליח לה. למה? בגלל הסבלנות, העקביות והנועם. שנה אחרי שנה, לא התייאשה מאתנו והמשיכה להאמין בנו. תודה לך אמא אהובה. אבל יש עוד דרכים. איך תלמדו את הילד לקחת אחריות על מעשיו?
הקשיבו לו בפתיחות: מה היה שם, מה הוא חושב על זה, מה הוא מרגיש, מה הוא רוצה שיקרה? מה אפשר לעשות אחרת? כך הוא חווה אמפתיה ומפתח יכולת אמפתית.
שתפו אותו. ספר לו איך אני או הנפגע מרגישים במקום האשמה. כך הוא יכול להתפנות להתמקד באחר במקום בהצדקה והגנה על הערך שלו. 
היו מודל להתנצלות ובקשת סליחה מבני משפחה, חברים וגם ממנו כשאנחנו טועים. כך גם ירגיש שהוא לא היחיד שטועה, זה אנושי ויש דרך מקובלת להתמודד עם זה.
*איריס אורבך היא מרצה ומנחת קבוצות הורים במכון אדלר, לימודי מומחה הורות ומשפחה – הדרכת הורים פרטנית וקבוצתית.