כשהיינו ילדים ההורים שלנו הקריאו לנו אותם לפני השינה או סתם כך אחר הצהריים. אז, היינו מרוכזים בעיקר בסיפור ובעלילה והדמיון שלנו הוביל אותנו לעולמות אחרים. בטח לא חשבנו על מי שכתב את הספר והנסיבות שהובילו אותו לכתוב אותו. ואז גדלנו, הבאנו לעולם ילדים משלנו, הקראנו להם את אותם הספרים ויצר הסקרנות שלנו גדל אף הוא. אז כדי לספק אותו, אנחנו מביאים בפניכם 10 סיפורים מעניינים שמחביאים ספרי הילדות האלו בתוכם. כשהילדים שלכם יגדלו קצת, תוכלו לספר זאת להם בעצמכם.
איה פלוטו
חריזה: לאה גולדברג, אייר: ארי רון, ספריית פועלים, 1957
הסיפור המקורי נכתב בידי בני הזוג ארי ודינה רון, חברי קיבוץ מגידו. ארי צייר את הכלב המשפחתי פלוטו כדי לשמח את בתו אסנת, ובהמשך הוסיפה אשתו דינה קטעי פרוזה. לאחר מכן נתלו הציורים בחדר האוכל כדי לשתף את שאר ילדי הקיבוץ. מחלקת החינוך של הקיבוץ הארצי פנתה לארי רון בבקשה שיפרסמו, וכך נוצר הקשר עם ספריית פועלים - הוצאת הספרים של הקיבוץ הארצי. לאה גולדברג, שעבדה כעורכת ספרי ילדים בהוצאה, המליצה להוסיף חריזה לסיפור ושכתבה אותו בהתאם, ולכן כתוב על כריכת הספר "חרוזים: לאה גולדברג".
ההקדשה בשער הספר המקורי מופנית לבת, "לאסנת". בשנות ה-70, כשהדפיסו מהדורה חדשה של הספר, לא מצאו את גלופת ציור הכריכה, וארי רון צייר מחדש את הכלב המופיע על הכריכה, שמנמן יותר מהמקורי, אך ביתר דפי הספר נותרו הציורים המקוריים.
אליעזר והגזר
כתב: לוין קיפניס, איירה: פזית מלר דושי, הוצאת ספר לכל-זימזון, 1989
הספר פורסם לראשונה ב-1930 כעיבוד ליצירה רוסית מקורית. סיפור העלילה הועבר לארץ ישראל באמצעות החלפת הלפת – הירק המקורי שסירב להיעקר מהאדמה – בגזר. בעוד שביצירה הרוסית הדגש הוא על הלפת המסרבת להיעקר, הרי בסיפור של קיפניס הדגש הוא על העוקרים ומעשה העקירה. המסר של קיפניס הוא של התנדבות והדמויות אינן נקראות לעזור, אלא מצטרפות למאמץ מרצונן בעצמן. גם שמותיהן של שלוש הדמויות מלמדות על עזרה – אליעזר, אלישבע (מיילדת מקראית) ואביגיל (שסייעה לדוד המלך כנגד בעלה נבל).
סיר הסירים
כתבה ואיירה: אלונה פרנקל, הוצאת מסדה/ מודן, 1975
המשפט "שלום פיפי! שלום קקי! אמר נפתלי. להתראות בים! אמרתי אני, אמא של נפתלי והורדתי את המים" - המופיע בסוף הספר, גרר מכתבי תלונה על המסר כי הפסולת נשפכת לים, בטענה כי מסר זה אינו חינוכי. מכתב רשמי של מנכ"ל המשרד לאיכות הסביבה דרש לשנות את סוף הספר, ואפילו הזמין את פרנקל לסיור בבריכות החימצון. מכיוון שבאותו הזמן פרצה מגפת כולרה שמקורה בחיידקים צואתיים שהוזרמו לים - היא החליטה להשאיר את הסוף כמו שהוא.
הספר "סיר הסירים" הפך לרב מכר בארץ ותורגם לשפות רבות, בהן אנגלית, הונגרית, הולנדית, יפנית וקוריאנית, ופתח נישה ספרותית חדשה ששמה Potty Training .
המפוזר מכפר אז"ר
כתבה ואיירה: לאה גולדברג, עם עובד, 1968
בשנת 1938 פרסמה גולדברג ב"דבר לילדים" את התרגום והעיבוד שלה ליצירה הרוסית של ש. מהרשק, בשם "המפוזר מהר ההר" (עם איור של נחום גוטמן). לאחר כשנה, החליטה גולדברג להשתמש בדמותו של המפוזר כגיבור סיפור מצויר בהמשכים בשם "אלעזר המפוזר" שגר בכפר אז"ר - מושב שהיה שייך באותה תקופה למועצה אזורית אפעל (וכיום הוא חלק מהעיר רמת גן), שנקרא על שמו של הסופר אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'. זו גם הדמות שזכתה לככב בספר "המפוזר מכפר אז"ר" שיצא לאור ב-1968. יצוין כי ראשי כפר אז"ר התלוננו על פגיעה בשמו של היישוב ובחלק מהמהדורות שונה שם הספר לשם המקורי - "המפוזר מהר ההר".
איתמר מטייל על קירות
כתב: דויד גרוסמן, איירה: אורה אייל, עם עובד, 1986
קלטת הילדים הופצה בין היתר בבריטניה, גרמניה, שוודיה, צרפת, ארצות הברית, הולנד ויפן, והלומדות תורגמו ל-20 שפות, כולל ערבית ויפנית. מכיוון שהיפנים רואים שיער אדום כמוזר – נצבע שיערו הג'ינג'י של איתמר היפני לשחור. הלומדות נמכרו גם למדינות אסלאמיות כמו מלאזיה ומדינות המפרץ הפרסי, ושם שם הגיבור שונה ל"אטמר". בגרסה האנגלית נקרא איתמר - טימי.
מיץ פטל
כתבה: חיה שנהב, איירה: תמרה ריקמן, עם עובד, 1970
"כתבתי את הספר לבן הגדול שלי", מספרת חיה שנהב. "הוא אהב לשתות מיץ פטל ואני לא כל כך אהבתי שהוא שותה את זה לפני השינה, אז במקום כוס מיץ פטל הוא קיבל ספר על מיץ פטל. בהתחלה הספר הצליח, רק לא התקבל בסבר פנים יפות על ידי המבוגרים וקיבל ביקורות לא טובות. הוא בא מהילדים למעלה, לא מהמבוגרים, ורק אחר כך התחילו לשאול אותי אם אני בכלל מבינה אותו, מה הפילוסופיה שמאחוריו".
בשנת 2002 תבעה חיה שנהב את עיריית תל אביב ושתי חברות הפקה על העלאת מחזה המבוסס על הספר "מיץ פטל", תוך הפרת זכויות יוצרים. שנהב הופתעה לגלות כי תעשייה שלמה צמחה סביב ספרה מבלי שהיתה מודעת לכך. בין היתר נתקלה במודעות שפירסמו הצגה המבוססת לטענתה על סיפורו של "מיץ פטל", שמסתתר בביתו שביער, בעוד האריה והג'ירפה מנסים לחשוף את זהותו. שופטת בית משפט השלום בירושלים, רבקה פרידמן-פלדמן, הוציאה צו מניעה זמני נגד ההצגה "מעשה בג'ירף, אריה וארנב".
האריה שאהב תות
כתבה: תרצה אתר, אייר: דני קרמן, הוצאת כתר, 2005
הסיפור פורסם לראשונה במסגרת ספרה של תרצה אתר, "יעל מטיילת", שיצא בהוצאת הקיבוץ המאוחד בשנת 1971. בשנת 2003 יצא כספר נפרד, עם איוריו של דני קרמן. "הרעיון לעשות ממנו ספר נפרד הוא של אבנר גלילי, איש הוצאת הקיבוץ המאוחד", מספר קרמן. "היה לי ברור מלכתחילה שכפי שתרצה אתר השתעשעה במילה תות, גם אצלי תהיה נוכחות חזקה לפרי הזה (במקום אחד אפילו הדמעות של האריה הן בצורת תותים). הרעיון לאייר בבטנת הספר מאכלים שונים התברר כאהוב על ידי ילדים שמתייחסים אליהם כאל משחק הזיכרון".
מעשה בחמישה בלונים
כתבה: מרים רות, איירה: אורה אייל, ספריית פועלים, 1974
מרים רות החלה בכתיבה לילדים רק בהיותה בת 60 - בעידודם של בעלה ותלמידתה - המאיירת אורה אייל. ספרה הראשון היה "מעשה בחמישה בלונים" (1974), ואחריו יצאו "הבית של יעל" ו"תירס חם" - בסך הכל כתבה יותר מ-20 ספרי ילדים. ב-16 בפברואר 2011 בחרו בגוגל ישראל לציין את יום הולדתה של רות - באותו יום שונה לוגו דף הבית של האתר בעברית ללוגו בהשראת איוריה של אורה אייל ל"מעשה בחמישה בלונים".
דירה להשכיר
כתבה: לאה גולדברג, אייר: שמואל כץ, ספריית פועלים, 1972
הסיפור "דירה להשכיר" הופיע לראשונה בעיתון "משמר לילדים" ב-22 לאוקטובר 1948 עם איוריה של רות שלוס, ואחר כך יצא לאור כספר בספריית חלון של ספריית פועלים ב-1959, עם איורים של שושנה הימן. ב-1970 יצא בספרית הפועלים במהדורה המוכרת, עם איוריו של שמואל כץ. בסיפורת הילדים הרוסית קיים סיפור בשם "בקתת היער" עם קווי דמיון המזכירים את עלילת "דירה להשכיר". ייתכן שבילדותה נחשפה הסופרת לסיפור זה.
ויהי ערב
כתבה: פניה ברגשטיין, אייר: חיים האוזמן, הקיבוץ המאוחד, 1948
