איזו מערכת יחסים אתם מנהלים עם השם שלכם? יכול להיות שקיבלתם אותו כגזירת גורל ומעולם לא חשבתם להתעמק בו, יכול להיות שאתם מאוהבים בו עד כלות ויש מצב שאתם לא מבינים איך בכלל הוא קשור אליכם.
איך שלא מסתכלים על זה, השם שלנו שמגיע יחד עם הופעתנו בעולם ועד יום פרישתנו (למעט מקרים של החלפות) משפיע לא מעט על מי שאנחנו, על איך שנראים החיים שלנו, קל וחומר אם קיבלנו שמות מיוחדים קצת יותר ושכיחים קצת פחות. קבלו הצצה לעולמם של בעלי שמות מיוחדים, שמסבירים כיצד הסתובבות עם שם כזה בעולם השפיעה להם על החיים.
"דמיינו גבר בגובה 1.90 שעונה לשם גור"
שם מלא: גור וולנר
"אי שם בשלהי שנות ה-80, עלה להורים שלי רעיון מוזר יותר מלקרוא לי גור. עם קצת מזל רע שמי היום היה אמוץ. אז הדבר הראשון שעולה לי בהקשר לשם הזה הוא הוקרת תודה. ברגע שאתה נולד לתוך שם שמושך תשומת לב מיוחדת, נגזר עלייך להתמודד עם שלל אתגרים במהלך התבגרותך, וגם לאחריה. במקרה שלי, ולאחר זמן של חקירה מעמיקה, הבנתי שבגלל הקונוטציות העדינות/ילדותיות של השם הזה, חלקים גדולים באישיות שלי התבססו על להוכיח דווקא את ההפך - כלומר, גבריות, כוח, קשיחות וכיוצא באלו.
"בהיעדר גורים מפורסמים אחרים מלבד שלף וצלליכין (שהודבקו לי כמובן ככינויים בשלבים שונים), נאלצתי לבסס את המוניטין של השם הזה בכוחות עצמי, בעזרת צ'ארם אישי מפוקפק ויכולת ורבלית גבוהה. בכנות, אם הייתה לי אפשרות לחזור לאחור ולהדביק לי שם נורמלי כמו דניאל, שי או רון, הייתי כנראה מוותר. גור זה אולי לא צ'אק נוריס, אבל לפחות החיים הרבה יותר מעניינים".
"ערגה?! גזרו עלייך געגוע נצחי"
שם מלא: ערגה שילוני
"ערגה (כמיהה, געגוע) זה שם כבד, ללא ספק, והאמת שמכל הסיפור של השם וההתמודדות איתו זה החלק האהוב עלי. כשרק התחלתי את דרכי בגל"צ בתור קריינית, תפקידי היה לשבת בשקט באולפן כמו עציץ. כשהגיע היום המיוחל בו קיבלתי קרדיט לראשונה, דליק ווליניץ סיים את תוכניתו, הודה לצוות ולי בין היתר, כיבה את המקרופון, הסתובב אלי ואמר: קוראים לך ערגה?! איזה מן שם נתנו לך? גזרו עלייך געגוע נצחי". עד אותו רגע לא ממש חשבתי על זה ככה ובאמת אני כזאת שתמיד מתגעגעת. לא יודעת אם אני התאמתי את עצמי לשם או שהשם השרה עלי את משמעותו"
"לא, אני לא מורידה כתמים מכביסה צבעונית"
שם מלא: קליה מור
"אם תשאלו אותי, זה די מוזר שקליה הוא שם מוזר. אחרי הכל, יש טליה, ודליה, וגליה, והם לא שונים בכלל, ובכל זאת. אנשים מתפלאים. אחרי שנרשמה הבנה בנוגע לשם מגיעות השאלות. 'גדלת בים המלח?' 'זה על שם הקיבוץ?' 'זה בגלל אבקת הכביסה?' התשובה המפתיעה לכל השאלות האלה היא לא. והאמת, שהייתי קצת קודם. אמא שלי פשוט אהבה את הצליל. והיה לה גם דוד שקראו לו קלמן, אבל זה סיפור ארוך.
"הפרוצדורה הזאת אמנם מבטיחה שלא יהיו שתיקות מעיקות בפגישות ראשונות, אבל נסו לעבור את זה בפעם המיליון ותבינו את ערכן של שתיקות מעיקות. בואו רק נגיד שלנותני שירות בחנויות הקפה אני אומרת שקוראים לי מור. אין שום טעם לאמלל את העומדים בתור אחריי. זה אולי נשמע ככה, אבל אני לא מתלוננת. אני קליה, ולא הייתי יכולה לחיות את חיי עם שם כמו של כולם. להיות מיכל, או נועה, או יעל. לענות במקום מישהי אחרת כשקוראים בשמי. כולנו נאחזים בשבבי הייחודיות שלנו בעולם הזה, ולי יש פשוט התחלה קצת יותר קלה".
"ייסדתי אלבום תמונות בפייסבוק - איך קוראים לך בארומה?"
שם מלא: הללי ז'בוטינקי
"הייתי אומרת שלגדול עם שם כמו הללי (במילרע! לא במילעיל, הגייה שאני נלחמת עליה כל החיים) זה עסק שבונה אישיות. אמא שלי קראה לי ככה אחרי ששמעה שזה השם של בתה הבכורה של נעמי שמר ולטענתה, מיד ידעה שזה יהיה גם השם שלי.
"זה אולי נשמע מוזר, אבל בתיכון שלי היינו שלוש הללי-יות יחד איתי ובכלל, באזור עמק יזרעאל שבו גדלתי, זה שם נפוץ יותר מבשאר הארץ. יחד עם זאת, אני תמיד התעקשתי על המילרע שלי כדי לשמור על משמעות השם: הללי = ציווי של הפועל 'תהללי' ובמקרה שלי, במשמעות 'הללי את החיים' המלחמה הבלתי פוסקת הזו, שנמשכת עד היום, על כך שייקראו לי בשמי ולא יעוותו אותו וירוקנו ממשמעות - היא החלק בונה האישיות.
"החלק הטוב בלגדול עם שם כל כך מיוחד, הוא שאנשים זוכרים אותי (גם אם הם מעוותים לי את השם). אני לנצח אהיה "זו עם השם המיוחד" וחוץ מזה, יוצאות לי מזה יופי של דאחקות בארומה, שם אף פעם לא מצליחים לאיית את שמי כראוי. ייסדתי אלבום תמונות בפרופיל הפייסבוק שלי בשם: "איך קוראים לי בארומה?" ואת התוצאות המצחיקות אני מעלה לשם".
"מאירה את היום? נו, באמת"
שם מלא: מאירה ברנע גולדברג
"כשהייתי קטנה ממש שנאתי את השם שלי. לא נראה לי שההורים שלי יודעים או מבינים כמה. בבית ספר יסודי ממש התביישתי לענות כששאלו אותי איך קוראים לי. כל כך קינאתי בעדי, ענת, ורד, יעל... ידעתי שקראו לי ככה על שם סבא שלי אז כדאי לי לשתוק ולא להתלונן, כי סבא מאיר מת והוא אבא של אבא שלי.
"בתחילת שנות ה-2000 ניהלתי את סניף צומת ספרים ירקונים. אוטמטית השם שלי הפך ל"מאירה ירקונים" וככה נשארתי כמה שנים עד שקודמתי להנהלה כמנהלת והפכתי ל"מאירה צומת". ככה אנשים שמרו אותי בזיכרון בטלפון וככזו ראיתי את עצמי. כשהייתי כמעט בת 30 עברתי טיפולי פוריות ונראה שאף אחד לא זוכר את השם שלי. כולם קראו לי "חמודה". הרופאים, האחיות, הפקידות בבתי החולים ובקופ"ח. הייתי מספר, הייתי אוויר, הייתי כלום ואז בשנת 2009 הפכתי ל"מאירה אמא של אבישי" או אפילו סתם "אמא של אבישי" בלי המאירה. בתור ילדה זה היה מעצבן אותי שאמרו לי ש'אני מאירה את היום', זה רק עיצבן אותי כי ידעתי שאני לא מאירה לאף אחד כלום. היום יש סיכוי שאני כנראה כן מאירה למישהו משהו - אחרת לא היו אומרים לי את זה כל הזמן".
>> בחירת שם לתינוק: איך מגיעים להחלטה?