ביום שלישי האחרון דווח בעיתונים ברחבי ארגנטינה, כי נמצאו שני ילדים נוספים שנעלמו במהלך שלטון הדיקטטורה של שנות השבעים. מה שהעלה את מספר הילדים שאותרו עד כה ל-124. במרבית המקרים, הילדים אוחדו עם משפחותיהם, אך הפעם מדובר בסוף טראגי – הילדים אותם חיפשו במשך שנים התגלו יחד עם גופות אמותיהן שנחטפו ונרצחו בשנת 1976, וכלל לא ילדו אותם עדיין והיו רק בחודש השלישי להריונן.
מציאת שני הילדים הללו לא היתה מתרחשת אילולא ההחלטה של ממשלת ארגנטינה לייסד לפני שלושים שנה את המאגר הגנטי הלאומי של המדינה. המאגר הוקם במטרה להשיב ילדים שנחטפו מידי אמותיהן בשבי, בתקופת הדיקטטורה הצבאית בשנות ה-70, ונמסרו לאימוץ בלתי חוקי. ההורים שלהם נרצחו במחנות עינויים ורק הסבתות שלהם נותרו כדי להילחם לקבל אותם בחזרה.
המאגר שמאחד עשרות משפחות, מעלה שאלות גם כאן בישראל בתקופה בה פרשיית היעלמות ילדי תימן בשנות החמישים לא יורדת מהכותרות. אם ממשלת ארגנטינה, שלא בדיוק ראויה לפרס הממשלה הטובה ביותר בעולם - מודה ופועלת לתיקון אותם פשעים – אולי גם ממשלת ישראל צריכה ללמוד דבר או שניים.
"המלחמה המלוכלכת"
החונטה הצבאית של ארגנטינה עלתה לשלטון בהפיכה בשנת 1976. ימיה של איסבל פרון כנשיאה תמו - ובמקומה עלתה הדיקטטורה הצבאית, שלימים כונתה "הדיקטטורה האחרונה", בראשותו של חורחה רפאל וידלה. בהתחלה העם היה די מרוצה מההפיכה, בעיקר כי איסבל פרון הייתה נשיאה גרועה בלשון המעטה. למעשה, היא לא הייתה ממש נשיאה, אלא "בובה" של חוסה לופז רגה, השר לרווחה חברתית ויד ימינה. רגה היה ימני קיצוני והשפעתו על פרון הייתה משמעותית עד כדי כך שהוא נחשב לנשיא ארגנטינה בפועל. העם הארגנטינאי סבל רבות תחת נשיאותם של פרון/רגה, בין היתר, בגלל אינפלציה ומאבקים אלימים בין קבוצות גרילה שהשתייכו לצד הימני והשמאלי של הפוליטיקה, שהתבטאו בפעולות טרור ברחבי המדינה; כמו הפיגוע שנעשה בתיאטרון "לאס אסטרשס" בבירה, שגבה קורבנות תמימים - בהם גם חבר טוב של אבי, שעבד באותה התקופה בתאטרון ושרד את הפיגוע.
הארגנטינאים הבינו מהר מאד שההפיכה הצבאית לא עשתה עמם טוב, מעבר לאנשי הצבא והמשטרה שדרשו מסמכים מזהים בכל מקום אליו הלכו, לאט לאט התחילו לצוץ השמועות על מה שקורה מתחת לפני האדמה, במרתפי בואנוס איירס, שם נעשו פשעים חמורים נגד האנושות. אנשי החונטה הצבאית קראו לזה "המלחמה המלוכלכת", לטענתם מדובר היה במאבק כנגד כל מי שהוגדר כ"מתנגד המשטר". אך התברר שהמשמעות של ההגדרה "מתנגדי משטר" הייתה רחבה מאוד. בפועל ננקטו פעולות אלימות נגד כל אדם שהעז להביע איזושהי דעה פוליטית שלא תאמה למשטר הנוכחי וגם נגד כאלו שכלל לא היו פעילים פוליטית: פעילי שמאל, עיתונאים, סופרים, אמנים, סטודנטים, חברי איגודי עובדים ואנשים שלא נגעו בפוליטיקה כלל. הם נלקחו למחנות עינויים שמוקמו במקומות הנסתרים מעיניי האזרחים. אחד המחנות הידועים לשמצה, ה-ESMA, היה פעיל סמוך לאצטדיון ריבר פלייט, במרתפים חשוכים. מתחת לאפם של אלפי אוהדים שבאו לצפות במשחקי כדורגל, ובהם גם המונדיאל של 78'.
הטקטיקה הייתה פשוטה: אנשי החונטה מגיעים במכונית משטרה או במכונית פרטית וחוטפים אנשים ברחוב, או בבתיהם, לנגד עיני משפחותיהם. ללא שום הסבר, הם נלקחו למחנות ריכוז, שם הם עונו, בין היתר במכות חשמל – במטרה שימסרו שמות של "משתפי פעולה" אחרים. הרבה שמות ניתנו תחת עינויים קשים וכך נוצר המצב שגם אנשים שלא היו פעילים ולא היה להם אף שם לתת – מסרו שמות של מכרים, רק כדי שישחררו אותם. מהם נלקחו ספרי טלפונים כדי להגיע לאנשים נוספים וכך למעשה "העלימו" כשלושים אלף אנשים, רובם המכריע כלל לא היו פעילים פוליטיים.
"המשוגעות מכיכר מאי"
בשנת 1977 החלו להתאסף אימהות של נעלמים בכיכר מאי שליד בית הנשיא. הן דרשו לדעת מה עלה בגורלם של ילדיהן, צעירים וצעירות בשנות ה-20 לחייהם שנלקחו פתאום. עם הזמן, הן התגבשו לארגון שנקרא "האימהות של כיכר מאי". בכל יום חמישי הן התאספו בכיכר מאי ודרשו צדק. כל שבוע הן פקדו את הכיכר, למרות שהממשלה או כל גוף אחר הפנה להן את גבו ולמרות שאנשים ברחוב (אותם אנשים שככל הנראה לא נחטף להם בן משפחה ולא ידעו מה מתחולל) כינו אותן "לאס לוקאס", "המשוגעות מכיכר מאי". הן המשיכו במאבקן גם לאחר ששלוש אימהות שייסדו את הארגון; אסוסנה וויז'פלור, אסתר בלסטרינו ומריה פונסה דה ביאנקו – הועלמו בשנת 77' ולעולם לא חזרו.
חלק מהאימהות הללו היו גם סבתות; בנותיהן או כלותיהן הועלמו בכוח כשהיו בהריון. נכדיהן, כך התברר מאוחר יותר, נלקחו מהבנות והועברו למשפחות של אנשי צבא. אותם ילדים כלל לא היו מודעים לכך שהוריהם הם לא הוריהם הביולוגיים – יתרה מזאת, הוריהם המאמצים היו חלק מהמכונה שגרמה למותם של הוריהם הביולוגיים. "הסבתות של כיכר מאי" המשיכו להיאבק במטרה למצוא את נכדיהן, אך ללא מענה.
124 נכדים נמצאו בזכות המאגר
עד היום, מתוך כ-500 נכדים חטופים – 124 נמצאו, כאשר רובם התאחדו עם הסבים הביולוגיים שלהם. המאגר הגנטי של ארגנטינה פועל גם היום – ועדיין, מדי שנה, מקבל כאלף פניות של אנשים שחושדים כי הם ילדים של נעלמים. גם בית המשפט מתערב ומוציא צווים לבדיקות דנ"א במקרה הצורך. המאגר הגנטי של ארגנטינה נמצא במימון ממשלתי ומאפשר למעשה לכל אדם שנולד לפני ה-10 בדצמבר 1983, לבדוק האם הוא ילד של נעלם. הבדיקות נעשות ללא תשלום. לצד ההליך הטכני של חיפוש הילדים, המעשים המזוויעים שנעשו בתקופת הדיקטטורה נלמדים בבתי ספר בארגנטינה, כולל פועלם של האימהות והסבתות של כיכר מאי.
ובישראל? אחרי 60 שנה שנחטפו ילדים מעולי תימן, המזרח והבלקן – מדינת ישראל מסרבת להכיר במה שקרה או לא קרה. מלבד ועדות ודיונים אינסופיים, אין ניסיון לתת מענה למשפחות שגם היום, כל כך הרבה שנים אחרי עדיין לא יודעות מה עלה בגורל יקיריהן.
"בארגנטינה נעשו המון הפגנות. חד משמעית המודל שלהם היה מעולה. הבעיה שישראל הרבה פחות סובלנית להפגנות", אומר שלומי חתוכה מעמותת עמרם, הפועלת למען הכרה, חקירה ואיחוד משפחות של חטופי תימן, המזרח והבלקן. "למרות שפעלה צנזורה בתוך ארגנטינה, עיתונאים מהעולם סיקרו את החטיפות ובסוף הדיקטטורה, הפרשה כבר התפוצצה וכבר היה ברור לכולם מה קרה ומי הפושעים. בישראל הממשלה ממשיכה להתנהל באותה ההתנהלות של ממשלות קודמות". מעבר לכך, מוסיף שלומי, בארגנטינה הפושעים הפכו לנרדפים ואילו כאן, המצב הפוך; אותם רופאים שחטפו ילדים מידי הוריהם מקבלים הגנה – שמותיהם לא נחשפים.
שלומי מדגיש כי אחד הדברים החיוניים ביותר להשבת הצדק למשפחות הוא הכרה. "בישראל, בשונה מארגנטינה לא ניתנה לגיטימציה לקורבנות. אם יהיה תיקון היסטורי, הלגיטימציה תהיה להשתייך למשפחות הקורבנות".
"בארגנטינה כבר היה מובן מאליו שזה קרה. בארץ היינו צריכים לשכנע שהיה דבר כזה", אומר שלומי. "לכן קודם כל הקמנו ארכיון עדויות. היינו צריכים שהציבור הישראלי יידע מה היה כאן. לכן פעלנו גם לחשיפת הפרוטוקולים וזה יצר כוח גדול והפגנה. ועדיין מדינת ישראל לא הכירה בזה בצורה רשמית. ברגע שתהיה הכרה – אנשים ירצו לקחת חלק בזה ולמצוא את המשפחות הביולוגיות שלהם".
אנשי עמותת עמרם נפגשו עם ילדים שנחטפו בארגנטינה כדי לשמוע מה קרה שם. "שם המרחב הציבורי פתוח לעם, הם צובעים בתים כדי לבייש – 'פה תדעו גר חוטף ילדים'. הלוואי שפה יעזו לכתוב שם של אחד הרופאים", אומרת מעיין נהרי-פסמניק, פעילה בעמותה. "כאשר סיפרנו להם מה קרה כאן, הם היו בהלם שאנשים שותקים פה, ממשיכים בשגרה היום-יומית. אנשים לא מתייחסים בכלל".
"כרגע המטרה היא להביא להכרה ולעשות איחודי משפחות", אומר שלומי. "צריך לפנות למאומצים. הממשלה צריכה להקים גוף מקצועי שיטפל במשפחות. המאומצים והמשפחות עוברים תהליך לא פשוט ואין להם שום תמיכה נפשית". עד כה נעשו בישראל כ-13 איחודי משפחות בלבד. שלושה מתוכם נעשו בעזרת עמותת עמרם, כאשר ישנם גם עיתונאים ופעילים שעשו איחודים עצמאיים. עדיין קיימים עשרות מאומצים שפונים לעמרם. אך בלי סיוע מהממשלה, קשה מאוד לעזור להם.
אז מתי זה יקרה גם פה? אולי ברגע שהמדינה תסכים להכיר בעובדה שחטיפה כזאת אירעה, נוכל לעבור שלב ולנסות לאתר את הילדים האבודים. אסור לנו לשכוח שישנן המון משפחות בישראל שעדיין לא יודעות מה עלה בגורל ילדיהם והזמן רק הולך ואוזל לנו בין הידיים.