יעל כהן מרדכי התרגשה מאוד לפגוש ברחוב מורה אהובה עליה מימי התיכון. היא קיוותה לספר לה על כל מה שעבר עליה מאז שנפגשו לאחרונה, על הילדים, ההצלחות בקריירה, כל מה שהשיגה ועמלה עבורו, אלא שאותה המורה, באקט שהפתיע את כהן מרדכי, והיה בעיניה מאכזב ואפילו די לא חינוכי, הצליחה להתעסק בעיקר בשינוי במשקל שלה. כאמא לילדות צעירות, המפגש גרם לה לחשוב על האופן שבו החברה מתייחסת לנשים ולהישגים שלהן, ולפרסם בפייסבוק פוסט שנגע לנשים רבות.
״פגשתי במקרה דמות חינוכית מאוד משמעותית מימי התיכון.
היא: ואוו! יעל! איך רזית, את נראית נהדר (אולי קשה להאמין, אבל הייתי פעם 30 קילו יותר פלוס מינוס).
אני: תודה. מה שלומך וזה...
היא: וואו, את נראית יופי! מה את עושה בימים אלה?
אני: מנהלת קשרי חוץ בסטרט אפ חברתי.
היא: נהדר. ואוו, ממש רזית.
אני: תודה. אבל מה שבאמת נהדר הוא שהתחתנתי ואני אמא לשתי בנות מקסימות.
היא: יופי. ואוו, כל כך רזית.
(באמת שאני לא מגזימה, זה נאמר שלוש פעמים במהלך שיחה של שתי דקות).
"עשיתי המון דברים יפים ונפלאים. סיימתי שני תארים בהצטיינות (טוב, השני בממוצע 90, לא הצטיינות רשמית) מהאוניברסיטה העברית, עשיתי שירות צבאי מלא וטירונות בהצטיינות (לא לוחמת על, אבל עדיין נחמד למי שזוכר אותי מימי המרד בביה"ס). עבדתי במספר מקומות בתפקידים מגניבים לגמרי ועשיתי עבודה לא רעה. אני עובדת היום כמנהלת בארגון סופר משמעותי וחשוב ובאמת שה׳היילייט׳ מבחינתי הוא שהתחתנתי עם נסיך והקמתי בית ומשפחה לתפארת ואני אמא לשתי אוצרות יוצאות דופן.
"וכל זה לא ממש משנה להרבה מאוד אנשים. כי בסוף מה שחשוב הוא שרזיתי. או השמנתי. ומה שחשוב להרבה מאוד אנשים הוא ׳איך אני נראית׳ ולא ׳מי אני באמת׳ או ׳מה אני עושה׳.
"וזה לא היה כל כך מרגיז אותי אילולא הבוקר בגן של רותם, כשנכנסתי עם שתי הבנות, הסייעות החמיאו שעה לאלה (הבת הגדולה שהתלוותה אליי) על השמלה המדהימה שלה ועל הסנדלים. ואוו! איזו שמלה! ואחר כך כשלקחתי את אלה לגן, הגננת והסייעת שלה כל כך התלהבו מהשמלה ואמרו לה 'ואוו! איזו שמלה יפה'. והבוקר הזה לא שונה מבקרים אחרים. או ממקרים אחרים. בהם מתפעלים ללא סוף רק ממה שהבנות שלי לובשות ומאיך שהן נראות.
"ואז הבנתי מדוע לפני מספר ימים כשהבאתי את אלה לגן היא התחילה לבכות בגן 'השמלה הזו לא יפה'. כי היא כבר למדה שהסביבה שלנו רואה אותה על פי מה שהיא לובשת ולא על פי מי שהיא ומה שהיא *עושה*, אלא איך היא נראית. האם יש לה שמלה יפה או לא, נעליים יפות או לא, שיער יפה או לא. תשומת הלב שהיא מקבלת ממבוגרים (ולעיתים גם מבנות גילה) היא על בסיס מה שהיא לובשת ואיך שהיא נראית. אם היא לא תלבש שמלה יפה, לא יתייחסו אליה כל כך.
"בחייאת, בואו ננסה לפרגן קצת יותר לבנות שלנו. להעצים ולהחמיא למי שהן באמת ולא למה שהן לובשות. לחזק אותן על מה שהן עושות. על זה שהן חכמות, מוכשרות, אלופות, מצחיקות, אהובות ועוד אלף דברים. וכן, גם יפות. אבל בטח לא רק. ואם מישהי רזתה, אז אפשר (לא חייבים, אגב) להגיד פעם אחת ׳איזה יופי את נראית׳, אבל לא להתעלם מכל היתר. ולא לבטל את כל המהות שלה ולרדד אותה לכמה היא שוקלת.
פרקתי. תודה. עד שזה מגיע לבנות שלי".
>>