הורים לבנות לומדים מהר מאוד שכאשר היצרנים השונים מעוניינים למכור להם מוצרים לילדות שלהם, הם ישתמשו בפלטת צבעים מוגבלת למדי, שתנוע בסקאלה מצומצמת במיוחד של הספקטרום, איפשהו בין מג׳נטה לצבע סלמון, ובמילה אחת כוללת: ורוד. בשנים האחרונות פשוט אי אפשר לברוח מהוורוד הזה, שנכפה על ההורים והילדות כמו ציווי, וכמעט מצליח להשכיח את העובדה שפעם, לא כל כך מזמן, היו עוד כמה צבעים שילדות יכלו לאהוב, ללבוש, לנעול ולחיות בתוכם. צלמת בריטית בשם קירסטי מקיי החליטה לחקור את הנושא הזה בסדרת תמונות קסומה ומעוררת מחשבה בשם: ״הצבע האהוב עליי היה צהוב״.
״הייתי מודעת לנוכחות ההולכת וגדלה של הצבע הוורוד בשוק מוצרי הילדים״, אומרת מקיי להאפינגטון פוסט, ״כשבתי נולדה, התחלתי לחקור את הנושא לצורך עבודתי. אפילו שבתוך משפחתי בחרנו שלא לרכוש מוצרים ורודים, עדיין שטפו אותנו מכל כיוון בחפצים ורודים. לבת שלי היו כל כך הרבה בגדים ורודים בארון, יכולתי תמיד לעשות מכונה שלמה של ורוד. אז הבנתי עד כמה עוצמתי הצבע הזה היום״. 
כשנזכרה מקיי בילדותה שלה, וערכה השוואה קצרה, הבינה את עומק ההשפעה שיכולה להיות לדבר כמו צבע. ״אני גדלתי בשנות השבעים, ואני זוכרת ילדות שונה מאוד״, היא אומרת. ״כחול היה הצבע האהוב עליי ביותר. לבשתי המון אוברולים ושיחקתי בלגו. כל הסיפור הזה עם הוורוד התחיל בשנות השמונים, ואי אפשר לקחת כמובן מאליו את הקשר שלו לאולטרה-נשיות. נדמה לי שההורים, בלי לשים לב, לקחו צעד אחורה והם משתפים פעולה עם משהו שסותר את מה שהם רוצים עבור הילדות שלהם".
״בתהליך הצילום והשיחות עם הילדות שצילמתי״, אומרת מקיי, ״גיליתי עד כמה מכתיבים להן את המציאות הזו. כמה מעט בחירה נותנים להן. זה עוד מכשול, מחסום שצריך לשבור בדרך החוצה. אני חושבת שקל להתעלם מהנושא הזה כי הוא נראה בלתי מזיק על פניו, ואני מקווה לגרום לאנשים לחשוב על זה יותר לעומק. יש מחסור אמיתי בפוליטיקאיות, מנכ״ליות ומדעניות. אני חושבת שהכפייה הוורודה על הילדות היא חלק מהבעיה״. 
עוד במשפחה:
>> ילד ללא מגדר: בבוקר ג'ינס, בערב חצאית
>> ילד ללא מגדר מציג תובנות על החיים
>> בנים אוהבים מכוניות?