בני אדם הם בעלי חיים, ככאלה יש להם יצרים. ביניהם יצרים מיניים. הבעיה והסיכון מתחיל בשל עיוותי תפיסה. התפיסה של ילד כייצור עם צרכים מיניים שהקשר עמו הדדי חוטא לאינטואיציה של רוב בני האדם, זו תפיסה פדופילית שרואה בשלבים התפתחותיים שהמיניות בהם ילדית, כמיניות בשלה ובוגרת. זה עיוות של תפיסת קשר מיני עם ילדים כקשר הדדי ושווה, כמובן שזה שגוי לחלוטין וההשלכות הנפשיות חריפות.
המספרים מזעזעים בהחלט בכל הנוגע לפגיעה מינים בילדים. לפי מחקר של פרופ' רחל לב-ויזל ופרופ' צבי איזיקוביץ' מאוניברסיטת חיפה שנערך בשנת 2015 ילדים נפגעים יותר מילדות (אחד מחמישה בחברה היהודית בישראל). בחברות סגורות המצב קיצוני יותר. בנוסף, בנים לרב מתבקשים שלא לבטא רגש ("תהיה גבר", "מה אתה בוכה?", "תחזיר לו"). כך, הם מבינים שאין מקום לדבר על תחושותיהם ולמעשה, נשארים עם הפגיעה בסוד מתוך בושה. מגיל 12 המאזן מתהפך וילדות נפגעות יותר
אם לילד בן שנתיים כתבה אלי לא מזמן: "שאלה: הבן שלי נתן יד לזר מוחלט, איך להגן עליו? אני מציינת מראש שרונן בן שנתיים וחצי ונראה שמבין כשאנחנו מדברים. לאחרונה אני ובן זוגי מאוד טרודים איך ללמד את רונן לא ללכת עם זרים. אנחנו מסבירים לו מה להגיד אם מישהו שהוא לא מכיר פונה אליו ואנחנו בעצמנו נמנעים מנחמדות יתר לזרים (בתקווה שיסיק מכך זהירות).
"היום הלכנו לקניון ליד הבית, רונן נפל וניגש אליו מישהו מבוגר ואמר לו לתת לו יד. הוא פשוט נתן והלך איתו. אבל הזדעזעתי מעצם המחשבה שהוא הולך ככה בקלות ובלי לבדוק איתי אם זה מקובל עלי ואם האדם מקובל עלי. ישר ביקשתי מהאדם הזה שישחרר לו את היד והסברתי לו שאנחנו מלמדים אותו לא לדבר עם זרים. הפרדתי והמשכתי ללכת. מה עושים לעזאזל? איך מלמדים את זה?".
>> המקום שבו פדופילים מדברים חופשי זה עם זה
אתחיל בחדשות המבאסות - פגיעה מינית מאוד נפוצה. ישנו קושי רב לשמור את ילדינו. יחד עם זאת ישנן דרכים ליצר יותר גורמי הגנה שיפחיתו את הסיכוי לפגיעה. כמו כן, ישנם כללי אצבע שניתן להנחות ילדים כדי לקדם מוגנות. למשל: כשהם הולכים לאיבוד, למי לפנות? אז סטטיסטית הכי מומלץ שהילד יפנה לאישה שהיא עם ילדים. אחרי כן לגבר עם ילדים.
לא נוכל למנוע במאה אחוז פגיעה של ילדינו, נוכל דבר ראשון לאהוב אותם ולהעניק להם ולייצר עימם קשר של תקשורת ואהבה ואותנטיות (תואמת גיל כמובן), כך שיחושו ראויים וראויות ליחס שנעים להם ומרגיש להם נכון. זו התנהלות שתסייע לכך שיפנו אלינו לקבלת מענה ושהבסיס שלהם להתמודד עם פגיעה (עם כל סוג פגיעה למעשה) יהיה רחב ובטוח.
ליצור הגנה
בכל זאת, כיצד נגביר את מרכיבי ההגנה ואת יכולתם להגן על עצמם? למעשה המוגנות דרך הימנעות ממפגש עם זרים היא חלק קטן מאוד מההגנה על הילדות/ים שלנו. אני כותבת זאת מכיוון שסטטיסטית חלק נכבד ועיקרי מהפוגעים הם אנשים מוכרים, כך שההימנעות מזרים, היא לא המרכיב המרכזי.
אם כך, כיצד נוכל לשמור על הילדים? ובכן, נוכל לבנות בתוכם חלקים הנוגעים לגבולות ותחושת בטחון בקשר עימנו. אלו מקדמי הגנה שיעלו את הסיכוי כי ישתפו באם נפגעו, יצמצמו את הסיכוי לפגיעה. ובכלל, יסייעו לשיפור הקשר עימם. חשוב לזכור שהעצות האלה נכונות בעיקר לילדים בגיל הרך ובתחילת בית הספר היסודי, שעדיין לא נחשפו לפורנו.
1. לכבד את הגוף שלהם. להשתדל לדבר את הכבוד לגוף שלהם וגם לגוף שלנו (תמיד השילוב של הכוונה של הילד/ה + מודל עצמי של ההורה). כשאנחנו לא יכולים לכבד את הבחירה שלהם בנוגע לגוף שלהם, להסביר ועדיף מראש. אחרי שיש רגיעה להסביר ולדבר על זה תוך התייחסות לרגשות של הילד.
2. לתת מקום לרגשות שלהם. המשמעות היא לזהות רגשות ולהתייחס אליהם בשגרה. עדיף בשילוב של מודעות לתחושות גוף: למשל, הפיפי לחץ ואז היית עצבני? כן, ראיתי. וגם בזמן אמת - הפיפי לוחץ לך? אולי תשחרר אותו? נראה לי שזה עושה לך לחץ בגוף.
עוד דוגמה - ראיתי שהוא ליטף אותך, ראיתי שעצרת. נראה לי שלא היה לך נעים. לא היה לך נעים ואז משם ללכת ל - פתרונות שהילד יכול ליישם ושאתם תגבו אותו –תצעק "די!". אם לא נוח לך בגוף תברח/תלך מהר ותקרא מיד לאמא או לאבא.
אחת הסיבות שהמודעות לתחושות גוף חשובה כי לפעמים התקיפה דווקא כן נעימה וזה מבלבל. אבל יש חלק בילד/ה שיודע/ת שזה לא בסדר. זה כשההורות תקינה והסוגיה של גבולות הגוף מעובדת ואין טראומות אישיות ומשפחתיות לא מעובדות.
3. הגנה שמייצרת מוגנות:
א) להקפיד לתת מקום של כבוד וניראות לרגשות שלהם, קודם כל ברמת ההתייחסות. להתייחס לרגשות שצפו באינטראקציה חברתית גם לאחרייה. לדוגמה: היה לך נעים בבטן כשהיא חייכה אליך, חייכת חזרה. או; סבא רצה נשיקה ואתה לא רצית, זה היה לא נעים ומבלבל כי אתה אוהב את סבא.
אין 100% בחיים, ככל שהשיח הרגשי הזה יהיה יוצר שגרתי בקשר שלכם ובהתייחסות זה נהדר. גם ל20% מהזמן וגם ל15% מהזמן יש ערך חשוב וחיוני.
ב) הגנה - שהילד ידע שההורה מגן עליו ומגבה אותו מול אחרות ואחרים. למשל: כן, הוא ליטף לך את הראש, ראיתי (ואכן - הילדה התכווצה), את לא רצית (שפת הגוף של קפיאה או הנעה הראש לאחור או מבע של סלידה או אי נוחות). את רוצה להגיד לו? שנגיד לו? שאגיד לו? (הבחירה בין האופציות קשורה וכרוכה בנטייה של הילד/ה לדבר את הצרכים שלה ולדבר עם אחרים וביכולת השפתית ועוד). יש חשיבות לגיבוי והגנה כאלה גם בזמן אמת וגם לאחר המקרה עם הסתכלות לעתיד והבטחה לילדה/ה לנסות לשים לב פעם הבאה תוך כדי מקרה דומה.
ג) שיח על סוד. המילה סוד בעייתית. עם אמא ואבא אפשר לדבר על הכל. להשאיר ערוץ תקשורת פתוח ועם הרבה קבלה. זה חיוני ומשמעותי שהילד/ה ידע שמקבלים אותו, שלא כועסים דבר ראשון על מה שהוא מביא. שקודם באה אהבה. שגם אם המעשה שעשה לא רצוי או לא מקובל, הוא נפרד מהילד עצמו והילד עצמו אהוב. את המעשה לא אוהבים ובו זמנית את הילד אוהבים.
אפשר לדבר על המילה פרטיות. שהיא כן חשובה ורלוונטית, גם מטעמי המרחב האישי והפרטי שלהם, גם בהקשר לעשיית צרכים (פיפי וקקי) וגם כמילה מותאמת יותר על פני סוד.
ד) לדבר את הדבר - יש אנשים שאוהבים לגעת לילדות/ים באיברים הפרטיים/מתחת לבגדים.
רק אמא ואבא יכולים לעזור לך בטיפול בגוף בנושאים של ניקיון או רפואיים. האיברים הפרטיים הם רק שלך.
4. מודלינג - לתת דוגמה ולתמלל בעצמך את תחושות הגוף שלך. למשל: לא, אני לא מכירה את האישה הזאת. דיברתי איתה כי הרגשתי שנוח לי איתה, כאן (להצביע על המקום בגוף שבו חשת נוחות, לרב זה בבטן), כשפנתה אליי. דוגמה נוספת: למה התעצבנתי כשהאיש הזה דיבר? הרגשתי שחם לי וכעס כאן שעבר לכאן (להצביע על המקומות בגוף).
הניסוח צריך להיות כמובן תואם גיל אבל העיקרון הבסיסי זהה: הדגמה עצמית, שיתוף תחושות גוף וחיבור לבחירה בהתנהגות.
5. כיצד להגיב לפנייה/לתקיפה - לפי מחקרים ילדים שצועקים די ורצים, יותר מוגנים מתקיפה ויבריחו תוקף, בעיקר זר. כך שזו הכוונה נכונה לילדים במצבים שלא נעים להם. אפשר גם בפירוש להזמין אותם לרוץ לאמא או לאבא וכדומה.
יש הרבה פונקציות נפשיות שחשובות במוגנות, נוסף על הסוגיות האלה. במקומות שיש קושי עם נפרדות (שזה לרב קשור גם לגבולות) נפשית יש יותר סיכון. במקומות שיש קושי עם פרשנות של מצבים חברתיים (ובכלל אצל ילדים מיוחדים), יש גם יותר מסוכנות. לפעמים גם אצל ילדים עם בעיות ויסות או קשיים התפתחותיים כי שם יש מרכיבים מהותיים שיכולים להיות קשורים באי קבלה (מכך תחושת קבלה והכרה מצד פוגע/ת תהיה מאוד מרוממת ומזמינה) ולעיתים גם צורך בגרייה מוגברת דרך מגע.
אחד ממקרי ההצלחה מבחינתי, על בסיס דיווח של ההורים, היו כשפעוטה ואחיה, שנהגו לריב ביניהם החלו להתנהל בריב באמירות: "זה הגוף שלי! רק אני מחליט". כך ידענו שזה נכנס אצלם והופנם היטב כאבן בוחן בסיסית.
הכותבת היא עובדת סוציאלית בעלת התמחות קלינית בטיפול רגשי