כשהנושא של מקלחות עולה בקבוצות הורים או סתם בשיחה עם הורים אחרים, הרבה מהם עוברים מיד לטון רציני מאד, ואומרים משפטים בסגנון:
"לא מעניין אותי כלום, אצלי הם מתקלחים כל יום"
"הם יכולים לבכות ולצעוק, לא הולכים לישון בלי מקלחת"
"אני מנסה לשכנע אותם להיכנס למקלחת בטוב, אם זה לא עובד זה יהיה ברע. מה שבטוח, תהיה מקלחת"
אם אתם מזדהים ומסכימים עם המשפטים האלה, הטור הזה הוא בשבילכם.
דבר ראשון, שאלתם את עצמכם למה הילדים לא רוצים להיכנס להתקלח? יש כל מיני סיבות, למשל:
להרבה ילדים (ומבוגרים) קשה עם מעברים. קשה להפסיק משהו ולהתחיל משהו חדש; קשה ללכת לישון וקשה לקום; קשה ללכת לגן וקשה להיפרד מהגן; קשה להתקלח וקשה לצאת מהמקלחת. אם אנחנו מבינים את הקושי במעברים ממצב אחד לשני, נוכל להיות אמפתיים וסבלניים ולחשוב על דרכים יצירתיות שיוכלו להקל את המעברים האלו.
טיפ בהקשר הזה: חשיבה לוגית לא עובדת עם ילדים. נימוקים כמו "אם תתקלח תהיה נקי ותריח טוב" פחות מעניינים אותם. גם לא "אם לא תתקלחי אז יגרד לך".
מוטיבציית הדווקא – כשהילדים מזהים שמשהו מאד חשוב לכם, מתעוררת מוטיבציית הדווקא. זה נכון גם לגבי נושאים נוספים, כמו למשל סביב נושא האוכל. כשילד מזהה שלאימא שלו מאד חשוב שהוא יאכל והיא עושה שמיניות באוויר סביב זה, הוא ימשיך להפעיל אותה בנקודה הזו. הוא מקבל כל כך הרבה תשומת לב ממנה, ברור שהוא ימשיך. כנ"ל לגבי מקלחות. כשהילדים רואים שאתם כל כך רוצים שהם יתקלחו, הם ירצו פחות.
זה לא תמיד כיף להתפשט, להירטב, להסתבן. שלא לדבר על לחפוף את הראש. גם לנו המבוגרים לא תמיד מתחשק להתקלח, במיוחד כשקר לנו.
מה שילדים רוצים הוא שיהיה להם כיף. אם אימא או אבא נורא רציניים בכל מה שנוגע לדבר הזה שנקרא מקלחת, זה כנראה ממש לא כיף. אז למה לעשות את זה?
אני מבינה את הרצון שלנו שהילדים יהיו נקיים, מטופחים, עם ציפורניים גזורות ומריחים כמו פלמוליב.
באמת מבינה. הבעיה מתחילה ברגע שהילדים לא משתפים פעולה, אתם מתעקשים, ומהר מאד הופכת הכניסה למקלחת לשדה קרב של מאבקי כוח, מניפולציות ואיומים.
כוחניות במקלחת
"תגידי לנו מה לעשות, נמאס לריב איתם", הורים מתייעצים איתי.
"אולי לתת להם להחליט בעצמם", אני מנסה, בשקט, יודעת שההורים כנראה לא יאהבו לשמוע את התשובה שלי.
"הגזמת", הם עונים לי, "אם ניתן להם להחליט בעצמם הם לא יתקלחו שבועיים".
זו בדרך כלל התשובה שהם עונים לי.
כשזה מגיע לילדים, אנחנו הופכים לקטני אמונה. זה לא אשמתנו, במשך שנים לימדו אותנו שילדים לא מבינים כלום ושהורים ומבוגרים אחרים יודעים תמיד יותר טוב. חוץ מזה, לימדו אותנו שילדים חייבים לציית להורים שלהם ושאם הם לא מצייתים אז יש פה בעיית כבוד וחוסר גבולות, והפתרון הוא החמרת העונשים. בקיצור, עוד הפעלת כוח.
אם אלו המסרים שקיבלנו, לא פלא שמקלחות (ושאר תפקודים) הופכים להיות מקור לקונפליקטים ומאבקים. משהו שאמור להיות נעים ונחמד כמו מקלחת יוצא מפרופורציה ופוגע ביחסים בין הורים לילדים ובאווירה בבית.
קחו למשל סיטואציה כזו: את, או אתה, מקלחים את הילד בן הארבע. באמצע המקלחת את מודיעה לו שעכשיו חופפים את השיער. הוא צועק "לא" ואת חופפת בכל זאת, תוך כדי שהוא ממשיך לצעוק. המקלחת מסתיימת ואת מנגבת אותו. כשאתם מגיעים לחדר שלו הוא הולך לארון שלו וזורק משם את הבגדים שלו על הרצפה. את מתחילה לכעוס כשאת רואה את הבגדים הנקיים שקיפלת נזרקים על הרצפה.
ואז את מתחילה לאיים: "אם תמשיך, אז... (עונש כלשהו)"
את משכיבה אותו לישון בבכי (גם של הילד) ומרגישה רע עם עצמך על כך שככה נגמר היום.
טוב, אז זה הזמן לגילוי נאות – זו אני והבן שלי לפני שלוש שנים. בהבדל אחד מאד משמעותי: לא הגבתי בכעס ואיומים כשהוא זרק את הבגדים מהארון.
למזלנו, באותו הזמן כבר הייתי אחרי סדנת הורים שעברתי וידעתי שמתחת לכל התנהגות יש רגש וצורך. בתור "בלשית הרגשות" (ככה אני קוראת להורים), חובת פיענוח הרגש והצורך הם שלי. אז ישבתי, נשמתי וניסיתי להבין מה עובר עליו. ההתנהגות הזו לא אופיינית לו, למה הוא מתנהג ככה?
ואז הבנתי. זו התגובה שלו על ההתנהגות הכוחנית שלי במקלחת. הוא לא רצה לחפוף שיער ואני חפפתי לו בכל זאת. למה עשיתי את זה? כי אני יכולה. כי אני חזקה יותר וכי חשבתי שאני יודעת יותר טוב ממנו.
אין דרך אחרת לומר את זה: הפקעתי לו את השליטה על הגוף שלו. הוא היה חייב להחזיר לעצמו את השליטה ולהביע את הכעס שלו, לכן הוא העיף את הבגדים מהארון.
כשהבנתי את זה, שאלתי אותו אם הוא רוצה לבוא לחיבוק. הוא התלבט קצת ואז בא. חיבקתי את הגוף העירום הרך. לאט לאט הוא נרגע. לא אמרתי מילה על הבגדים, סידרתי אותם אחר כך.
ילדים, הגוף שלכם ברשותם
אם נעשה סקר קצר בוודאי נגלה שכולנו מסכימים שחשוב ללמד ילדים שהגוף שלהם הוא ברשותם. רובנו גם מסכימים שהכל מתחיל ונגמר בחינוך. נראה שמערכת החינוך הבינה את זה ובשנים האחרונות גני ילדים ובתי ספר מזמינים הצגות ומקריאים לילדים ספרים שהמסר שלהם הוא בסגנון "הגוף שלי הוא ברשותי". חלק מתכניות הטלוויזיה לילדים ולנוער גם עוסקות בנושא. אני לא זוכרת שהשיח הזה היה נפוץ כשאני הייתי ילדה וזה מאד משמח אותי שזה קורה עכשיו.
אבל זה לא מספיק. לנו כהורים יש תפקיד קריטי בהעברת המסר לילדים שלנו שהגוף שלהם ברשותם, אבל רבים מאתנו לא מחברים בין הערך החשוב הזה לבין היישום שלו בחיי היום יום, למשל בעניין המקלחות.
תהיו כנים עם עצמכם ותבדקו האם פיכם ומעשיכם זהים. אנחנו לפעמים לא שמים לב שאנחנו אומרים דברים מסוימים אבל מתנהגים באופן אחר, לפעמים הפוך לגמרי. למשל בנושא המקלחת. אם הגוף שלהם ברשותם אז איך זה שאנחנו מכריחים אותם להתקלח?
ילדים לא יודעים להתמודד עם הפער הזה שבין המסר שנאמר לבין ההתנהגות, והם מגיבים רק להתנהגות ולא למסר.
לתפיסתי, המקור לרוב הקשיים והבעיות עם ילדים נובע מהפער הזה שהם לא יכולים לתפוס - בין מה שאנחנו אומרים להם לבין איך שאנחנו מתנהגים.
דוגמה בהקשר הזה היא לצעוק על הילדים "בבית שלנו לא צועקים." קרה לכם?
כדאי לשנות אסטרטגיה
כמו כל דבר, גם כאן צריך להתייחס לנושא בהתאם לגיל הילדים. כשהם תינוקות, יש לנו שליטה כמעט מוחלטת על הגוף שלהם. ככל שהם גדלים ומפתחים יכולת עצמאית ונפרדות, אנחנו בהדרגה צריכים לאפשר להם יותר שליטה על עצמם ועל הגוף שלהם. הילדים מבקשים (שלא לומר, דורשים) עוד ועוד עצמאות ואנחנו נדרשים לשחרר שליטה. השינוי הזה מאד מבלבל אותנו ההורים וחלקנו מתקשים לשחרר את האחיזה.
בגילאים הרכים, עד גיל 5 בערך, נדרשת מאתנו יצירתיות בכל מה שנוגע למקלחת (ובכלל). לא תמיד יש לנו כוח לחשוב על רעיונות יצירתיים שיגרמו להם להיכנס למקלחת, אבל אין ברירה. תתנחמו בעובדה שזה זמני, עוד מעט הרעיונות היצירתיים שלכם לא יעבדו ממילא.
ככל שהם גדלים ומתפתחים צריכה להשתנות גם האסטרטגיה שלנו ואנחנו צריכים להיות מודעים גם לדוגמה האישית שאנחנו נותנים. אני, למשל, הייתי רגילה להתקלח תמיד לפני השינה. כשחשבתי על זה הבנתי שבעצם הילדים ישנים כשאני מתקלחת, אז איפה המודלינג שלי? כדי לתת דוגמה אישית, התחלתי להיכנס למקלחת בשעות הערב, כשהם עוד ערים. ההתנהגות שלי משדרת מסר חשוב יותר מכל הסבר.
דוגמה אישית היא חלק מהשינוי, אבל היא לא מספיקה. כדי להעביר מסר שהם אחראים על הגוף שלהם אנחנו חייבים לאפשר להם להחליט באמת על הגוף שלהם.
רגע, מה את אומרת בעצם, שצריך לתת להם להיות ג׳יפה ולהסריח?
אני אומרת שיש דרך שהיא לא דרך של כוח ולא דרך של הזנחה. בהתאם לדרך הפעולה הזו, אנחנו ההורים הופכים ליועצים לילדים שלנו. אנחנו יכולים להמליץ להם על הדרך שנראית לנו, אבל את ההחלטה הסופית רק הם יקבלו.
למשל, כשהבת שלי בת ה-9 אומרת לי שלא מתחשק לה להתקלח היום, אני מציעה לה להריח את הגרביים שלה ואז להחליט. ברוב הפעמים היא תחליט להתקלח, אבל גם אם לא, זה בסדר.
באותו אופן, כשהילד שלי בן ה-6 אומר לי שאין לו כוח להתקלח אני אומרת לו שלדעתי כדאי לו כי הוא מאד הזיע היום. אחרי שאמרתי את דעתי, אני נותנת לו את ההחלטה הסופית.
היופי הוא שבגלל שהנושא הזה כבר לא טעון אצלנו, הילדים באמת יכולים להקשיב לעצה שלי ולהחליט אם לקבל אותה או לא. הם יודעים שאני בצד שלהם ולא נגדם. ילדים שמרגישים שמכבדים אותם ואת דעתם כבר לא צריכים להיאבק על מקומם ולעשות דווקא.
האסטרטגיה הזו מקורה בהחלטה שלי שיותר חשוב שהילדים ייקחו אחריות על עצמם ועל הגוף שלהם מאשר כל דבר אחר. זה אפילו יותר חשוב ממה שאחרים יחשבו עליי ועל ההורות שלי (או יותר נכון: מה שאני חושבת שחושבים עליי ועל ההורות שלי).
כמו כל תהליך, גם השינוי הזה מתחיל משינוי פנימי אצלנו. כדי שהאסטרטגיה תעבוד אנחנו נדרשים לשחרר את הלחץ והצורך שהדברים ייקרו בדיוק איך שאנחנו רוצים.
כשאנחנו משחררים את זה, אנחנו באמת מאפשרים לילדים להיות אחראים על עצמם. כן, גם אם זה אומר שבהתחלה הם יבחנו גבולות ולא יתקלחו. אם הם עושים את זה, זה אומר שהם נמצאים חזק במוטיבציית הדווקא. זה ייקח כמה ימים ואז זה יסתדר.
יכול להיות שנקודת המפנה תהיה שיגרד להם או אפילו שילדים בכיתה יגידו להם שיש להם ריח לא טוב. כשהחיים ילמדו אותם זה יהיה אפקטיבי הרבה יותר מכל הסבר של אימא או אבא.
כמו בתהליך גמילה, זה יכאב בהתחלה. למי? לכם, ההורים. תזכירו לעצמכם שזה כואב עכשיו אבל זה כל כך חשוב לטווח הארוך.
ובעיקר תזכירו לעצמכם פרופורציות: לא יקרה כלום לילד שלא מתקלח יום או אפילו כמה ימים.
אם תתמידו, לא ירחק היום שהילדים ייכנסו להתקלח לבד, מרצונם הפרטי. כשזה יקרה, דעו שאתם בדרך הנכונה. טפחו לעצמכם על השכם ופרגנו לעצמכם איזו אמבטיה חמה ומפנקת.
ד״ר יפעת מצנר-חרותי היא מנחת הורים. יש לה גם פודקאסט שנקרא ״הורימובדים״ שעוסק בעניינים שמעסיקים הורים רבים כיום