משיטוט קצר באתר אפשר להבין מה באמת עובר עליהם. ולא, הם לא שטחיים כמו שחשבתם. כך למשל, כותב בן 14 וחצי: "אני כותב ביומן כבר מכיתה ב', ולאחרונה מצאתי את עצמי כותב את 'סיפור חיי' הזה בסביבות 3 בבוקר, וזה משום שאני כל כך נואש...אני לא יכול לכתוב את זה ביומן שלי משום שזה הדבר היחידי שאני פשוט לא מוכן לכתוב שם... רק לאחרונה הבנתי עד כמה טעיתי כשאמרתי שאהבה היא דבר שלא צריך לקרות בנעורים".
בסדרת סיפורים הוא מספר על ההתאהבות הראשונה בחייו:
"גב אל גב. מצב איום ונורא שבו עולם שלם נמצא מאחורייך, ואילו ההיפך נמצא מקדימה לך", הוא פותח באחד מסיפוריו, "דווקא ברגעים האלה אתה לא יכול להביט לאחור. אף אחד לא הבטיח לך שתהפוך לגוש אבן אם תביט לאחור – אבל אתה פשוט מרגיש שאסור לך. אפילו אם החלום שלך נמצא ממש מאחורייך.
וכך ישבתי בתחנת האוטובוס, גב אל גב, במרחק מה מהחלום שלי – אמילי. עד כמה שזה נשמע קיטשי – אני מוצא את עצמי מאוהב במישהי, אני. אני הוא הבחור ההוא שאמר לכולם שאהבה בגילנו היא בזבוז יקר של זמן ולבבות, ובכל זאת אני מאוהב? ולמה? ובכן, אין לי תשובה לזה.
לא כל יום בתחנת האוטובוס יוצא לי להגיע למצב המביך הזה. לרוב חברה טובה שלה, דנה, מארחת לה חברה בתחנה. אך היום היא לא הופיעה, מה שנותן לי חלון הזדמנויות לנסות להכיר את אמילי. ומה אני עושה עם החלון הזה? סוגר אותו. ובכל פעם שהרוח מרימה חלון נוסף אני טורח, מרוב טיפשותי, לסגור גם אותו. הבטתי בשעון שוב ושוב. כבר שבע וחצי. האוטובוס מאחר בחמש דקות. הלב שלי פעם לאט ובזהירות. כאילו שבכל רגע אני עלול להתפרץ על אמילי כמו מטורף".
"לא אוהבת את הגוף שלי, את עצמי"
בסיפור אחר מתארת בת 12 את התוודעות הראשונה של נערה בגיל זה לאידאל הרזון וההפרעות שנוצרות סביבו:
"דני, תאכלי משהו כבר לעזאזל."
"אני לא רעבה, רד ממני."
זה נהפך כבר לשגרת יום. אז אני פשוט לא רעבה, מה קרה? אני פשוט לא רעבה. אבל הם לא מפסיקים לקרוא אליי, לבקש ממני לאכול. למה?
"טרקר, אני פשוט לא רעבה, בסדר? אני אוכלת, פשוט לא עכשיו." זה היה שקר...
הרמתי את התיק על כתפי ומיהרתי להסתלק משם, בצעדים גדולים שנמתחו לאורך כל פסי החנייה הלבנים-אדומים. לאט לאט צעדי נהפכו לריצה קלה והתיק התנדנד על כתפי וטפח על גבי.
"דני!" טרקר קרא אליי, ממהר להדביק אותי. ניחשתי שכרגע הוא מנפנף הצידה את חבריו הלהוטים לנהל איתו שיחות ורץ אליי, והם מזעיפים את פניהם ומתלוננים. "דני חכי לי בבקשה!" מבקש ממני טרקר ללכת איתו. האטתי את ריצתי והבטתי אליו,הוא שילב את ידו בידי בחמימות.
"טרקר?"
"כן?" שאל, מבט מודאג נמתח על פניו. רציתי שהחיוך המוכר שלו, מלא השיינים הצחורות, יתפרס על פניו.
"אל תדבר איתי על זה בבקשה. אני כן אוכלת, פשוט לא הרבה. אין לי בעיות!" ביקשתי ממנו, ממצמצת במהירות בכדי לסלק את הדמעות. לא סבלתי לשקר לו.
אני לא אוכלת, כי אני זוכרת את כל הירידות שזרקו לעברי בארסיות. אני זוכרת את האסמסים הפוגעים שחברות היו שולחות, מלאות במילים ורק אחת בולטת. "שמנה," היו אומרות. אני זוכרת גם את ילדי כיתתי שהיו מסננים לעברי באגביות איזו "שמנה" או "דובה". להם זה נראה כמו כלום, אבל בי זה פגע כחץ וצילק אותי. אני לא יודעת עם עכשיו אני נחשבת שמנה, כי דרוש ממני הרבה כוח רצון לפסיק.
אני לא אוהבת את הגוף שלי, את עצמי, את מה שנהיה ממני".
במקרה נוסף, כותבת "FlutterWings", בת 13, על התמודדות היומיומית עם המוסכמות החברתיות:
אני מחזיקה את הקירות
מחזיקה אותם חזק
אני לא נותנת לקירות, לא למחסומים
של חוקים או מוסכמות
לשבור אותי
אבל אני יודעת ש
הכל מתמוטט
הכל מתמוטט מסביבי
בקצב שלא אוכל לשלוט בו
וכשהכל מתמוטט, הדמעה
כבר זלגה על פני פנים רטובות
אדומות
קירות חזקים מדי
ולא רק הם, לא רק הם
מכל עבר דוחסים אותי אל
האדמה, מדחיקים אותי ורומסים
עוברים חזק, ולא מרפים
עד שבסוף אני
בין השברים קשה למצוא אמת
קשה למצוא מישהו לחלוק איתו חום אנושי
אני שוכבת בין השברים
עייפה, מלוכלכת
כשאני יודעת ש
הגיע הזמן להגיד שלום"
"על אחת החברות שלי צחקו, אז אני משאירה את הכתיבה לעצמי"
ד', בת 12 שכותבת באתר בקביעות בשנה האחרונה מספרת, "הייתי כותבת לעצמי בפתקים באייפון ובאיזשהו שלב זה נמאס. יום אחד הגשתי למורה עבודה בהיסטוריה. היא אמרה לי שיש לי כישרון ושאני צריכה לעשות משהו עם זה, אז חיפשתי באינטרנט ומצאתי את האתר". היתרון בכתיבה באתר הוא בעיקר האנונימיות, ד' מסבירה, אך מוסיפה שגם הבמה התומכת והלא שיפוטית מהווה יתרון מבחינתה. "לפעמים אני כותבת דברים אישיים ואני לא תמיד רוצה שידעו שזאת אני ובכלל, אף אחד מהילדים חוץ מכמה חברות קרובות לא יודע שאני כותבת. אני זוכרת שאחת הילדות בכיתה סיפרה שהיא כותבת וצחקו עלייה, זה רק חיזק את התדמית של כחנונית של הכיתה, אז אני משאירה את זה לעצמי. גם הפידבקים והתגובות עוזרות. כשאת מקבלת תגובות טובות זה מעודד אותך להמשיך לכתוב ויש גם הערות שבהם מציעים לך איך לשפר את הכתיבה".
א' (12) שהכיר את האתר דרך חברה מספר: "אם יש משהו שמציק לי אני כותב עליו סיפור בלי שמות, למשל, כשרבתי עם חבר שלי על משהו והרגשתי מאוד לא בנוח עם זה אז הפכתי את הריב לסיפור ודרך זה מצאתי פיתרון". גם א' שומר את הכתיבה בסוד: "לא הרבה מהחברים יודעים שאני כותב. רוב הילדים לא יחשבו שאני שונה יותר מדי אבל יש כאלה שכן יחשבו ככה ואז הם יכולים להשתמש בזה נגדי", הוא אומר.
אבל לא מדובר באתר הראשון מסוגו, וברעיון שמאחוריו הוא דומה מאוד לאתר "במה חדשה" ששימש בעבר כבמה לכותבים מתחילים לכתוב ולהתפתח. עם זאת, באופן מפתיע, אולי מעודד, הפך "סיפורים" לפופולרי בעיקר בקרב ילדים ובני נוער רבים.
"ילדים כותבים על על הדברים הכי אישיים שלהם: מחשבות על החיים, על העולם. כשאתה כותב אתה לא הולך ומספר את זה לחברים, זה דבר אישי מאוד ולא תמיד נחשב לפופולרי, ובכל זאת, לפעמיים כן מתעורר צורך לשתף במשהו שאתה יצרת. במקרים רבים, כשהם משתפים באתר, הם מגלים שילדים רבים כמוהם חשים את אותם הדברים, וזה יוצר קשר עמוק וחברי ביניהם שלא מבוסס על קריטריונים שטחיים".
אתם מתערבים במקרים מסויימים בתכנים?
ניר עצמו בנתיים הפסיק לפרסם סיפורים אישיים שלו באתר כפי שהיה עושה בהתחלה, אבל מתמודד היום עם הקשיים בעולם האמיתי של הספרות. "יש לנו תוכנית להתחבר אולי לאיזשהי הוצאה בעתיד, לגייס כסף ולהפיק איזשהו ספרון או ספר דיגיטלי עם הסיפורים הנבחרים מאתר. אבל בנתיים, מהניסיון האישי שלי להוציא ספר ילדים שכתבתי והמונפול הקיים בשוק הספרים, זאת לא תהייה משימה פשוטה".