החופש הגדול של תלמידי חטיבות הביניים והתיכונים נפתח היום אחר הצהריים (חמישי), וכל הורה למתבגר יודע, שהחודשיים האלו נראים לגמרי אחרת ממה שאנחנו זוכרים כילדים. יציאות תכופות, בזבוזים, פייסבוק, אינסטוש - הרבה השתנה מאז החופש הגדול האחרון שלנו (כמה קשה נראה אז בית הספר) ועד זה שהילדים שלנו חווים עכשיו. "הדבר היחיד שנשאר דומה בין החופש הגדול שלכם ושל הילדים שלכם – הוא התאריך", מצהיר תמיר ליאון, אנתרופולוג יישומי ומומחה לתרבות הנוער ממכון אתוס. "חל פה שינוי של מאה אחוז ממה שההורים חוו לפני 20 שנה".
תרבות השכונה מתה
ליאון מזכיר שהנוער היום כבר לא חבר בתנועות נוער ושלמעשה רק 5% מהצעירים מכיתה ט' ומעלה שייכים לצופים, לחוגי הסיירות או הנוער העובד והלומד. לדבריו, ברגע שמתה תרבות השכונה והמפגשים בתנועות הנוער ועלתה במקומה תרבות המסכים, כבשו שני אתרים מרכזיים את מרכז הזמן של הילדים: הראשון הוא המחשב שתופס בחופש הגדול את מרבית זמנם של הצעירים, והשני הוא הגנים הציבוריים אותם בני הנוער מנצלים לשתייה.
"מאותה סיבה שהילארי טיפס על האוורסט", מסביר ליאון. "כי זה שם. הילדים שם כי הם יכולים. תרבות השכונה איחדה את הילדים לפני שהמסכים נכנסו לתמונה ומרגע שהמסכים שם – הילדים איבדו את הכישורים התקשורתיים שלהם. זו גם הסיבה שהם התחילו לשתות: הם שותים כדי לדבר".
השתייה בגנים היא לא הדבר המטריד היחיד שליאון מתריע מפניו: "המצוקה התקשורתית הזו, המצב בו יש לילד 4,000 חברים בפייסבוק אבל אף חבר אמיתי, מביאה לאיבוד האמפתיה של הילדים". הוא מסביר שאמפתיה היא דבר שצריך להתאמן בו, ובהיעדר תקשורת והזדמנויות אימון, מופיע אצל הילדים שלנו סולם ערכים חדש שאת השפעתו, כך הוא צופה, נרגיש גם בחופש הגדול הקרוב.
"הסקאלה היא מצחיק או לא מצחיק", הוא מסביר. "היום כל דבר הוא 'קטע' ואנשי מקצוע מתחילים לראות – בארץ וגם בעולם – שהילדים צוחקים בקטעים בהם הם לא אמורים לצחוק. כך היה גם עם ילדים בכיתות ה' שפסיכולוגים ניסו לדבר איתם אחרי הטבח הנורא בבית ספר היסודי בקונטיקט בדצמבר האחרון. אנשי המקצוע שוחחו עם הילדים וגילו שהם צוחקים, שהם מדברים על זה כ'קטע'. זה גם מה שקרה במקרה עליו שמעתי לאחרונה, בו שני תלמידים שרפו יד של ילד אחר עם מצית וצחקו על זה. בעיניהם מה שמצחיק – הוא פשוט מצחיק ואין שום דבר מעבר לזה, אין כוחות גדולים אחרים, אין עוד משמעויות".
ליאון חושב שגם החופש הגדול הזה יזמן לנו רגעים קשים. "המהפכה הטכנולוגית טרפה את הדרך בה אנחנו רואים דברים, אידיאולוגיות גדולות התפרקו וגם מדינת ישראל נמצאת בגיל התבגרות, כמדינה. בתוך כל הדברים הללו הילדים מוצאים את עצמם עם הורים שנמצאים בעבודת יתר, עם חברים שמחפשים ריגושים ועם מורים שלא רואים אותם בעיניים כי הם צריכים להתמודד עם עוד 40 תלמידים בכיתה – במציאות כזו הילדים מנסים להגיע לקצה, וברגע שאין בית ספר הם מתפרקים לגמרי. ככה, אנחנו רואים בחופשים יותר ויותר דברים שאנחנו לא מבינים מאיפה הם באים וגם בחופש הזה נראה אותם, ונראה אותם אצל ה'גוד גייס' - אצל אלה שאנחנו לא מצפים מהם".
תנו להם לישון בשקט
במשך החודשיים הקרובים מרבית ההורים הולכים להתמודד עם ילדים שקמים מהשינה ב-12 בצהריים רק כדי לומר שהם עייפים, עם תלמידים שרוצים לצאת כל יום כדי להתפרק מ"שנת הלימודים הקשה" ועם הוצאות שאין להן סוף. אז איך מתמודדים עם זה? מיכל דליות מציידת אותנו בטיפים בסיסיים כדי לעבור את התקופה הזו בשלום:
תנו להם לישון. "אני יודעת שזה מעצבן אתכם כי עברו אי אילו שנים מאז היו לכם חודשיים שלמים של חופש", היא אומרת. "אבל הילדים שלכם בח-ו-פ-ש! תניחו להם לישון ואל תנדנדו להם בנושא!".
עבודה. עבודה תעודד את העצמאות של הילדים שלכם, תגרום להם להבין במה כרוכה פרנסה וגם תאפשר להם לקנות לעצמם דברים ללא עזרתכם. עזרו לילדים שלכם למצוא עבודה – זה לא משנה אם הם השיגו אותה בפרוטקציה או עם סיוע שלכם – מה שחשוב הוא שהם יעבדו.
יציאות ובילויים. צריך להתאים את היחס לגיל המתבגר, אבל אפשר לומר לגבי המתבגרים המבוגרים, שהגבלה בשעת החזרה הביתה היא מתכון למריבות. הדבר עליו באמת צריך להתעקש, הוא שהמתבגרים שלנו יענו לנו בכל רגע נתון בו אנחנו מתקשרים אליהם ויגידו לנו איפה הם נמצאים. אין צורך לתת תחושה של מעקב בלשי שבא להצר את צעדיהם – הם צריכים להבין שאנחנו חיים במדינה קשה ושאם קורה משהו, חלילה, אנחנו רוצים לדעת איפה הם נמצאים, ואם הם יזדקקו לנו נדע היכן הם.
עדכון של ההורים. חשוב לקבוע עם הילדים שאם הם אומרים לנו שהם חוזרים בשעה מסוימת ולא מגיעים בה – הם מודיעים לנו. זה נכון גם אם החליטו לישון במקום אחר הלילה. תחליטו איתם על השיטה בה יודיעו לכם: אתם יכולים לבקש שיסמסו, יווטסאפו או אפילו יצלצלו ויעירו אתכם – העיקר שלא יהיה מצב בו ההורים קמים בבוקר ורואים מיטה ריקה בלי לדעת איפה הילד נמצא. הילדים צריכים להבין שההורים דואגים שהם חייבים ליידע אותם אם הם לא ישנים בבית. זה דבר שיש להתעקש עליו.
שעות מחשב. ההורים צריכים להחליט אם הם מניחים לעניין הזה או שהם רוצים להגביל את שעות המחשב של הילדים. ההורים שרוצים להגביל את שעות המחשב של הילד שלהם צריכים להתאים את היחס לגיל המתבגר. בכל מקרה, הורה צריך להבין שברגע שהוא לא בבית אין לו שליטה על מה שהילד עושה ושאם לילד יש אפשרות לגלוש – הוא עשוי לגלוש ואחר כך לשקר ולספר שלא גלש. כמובן שיש גם ילדים שיודעים לשמור על ההגבלות של ההורים ואז לא צריך לייצר שליטה, אבל במקרה בו הורים רוצים לשלוט במצב ולהבטיח שהילדים שלהם לא יגלשו בבית - הם צריכים לקחת את הראוטר איתם לעבודה. בגלל שרוב הסיכוי שלהורים אין יכולת לשלוט במצב הזה, הם יכולים להחליט להניח לעניין הזה.
>> ליהנות ולעבוד: משרות הקיץ הכי שוות לבני נוער