"בחיים יש הרבה רגעים שמחים וטובים, אבל גם יש רגעים עצובים וכואבים". עם המשפט הזה חזרה בשבוע שעבר בתי הבכורה בת ה-9, הגוזל הקטן שלי, מבית הספר. יום קודם, סערה קבוצת הווצאפ של הכיתה בשל ההודעה המצמררת על מותה הפתאומי של אחותה הגדולה של אחת מבנות הכיתה. אנחנו ההורים, מתקשים לעכל בעצמנו, התבקשנו לשוחח עם הילדים ולהכין אותם בעדינות לקראת יום המחר, במהלכו פגשו אותם הפסיכולוגית של בית הספר, המנהלת, היועצת וכמובן המחנכת שדאגה לעטוף אותם בהרבה חום, אהבה ודאגה.
מהר מאד התפזר הערפל מעל הפרשה קורעת הלב הזו והתמונה המחרידה נחשפה אט אט, מגלמת בתוכה את כל החולות הרעות של החברה שלנו ואת כל הפחדים שלי כולם; בריונות רשת, אלימות מילולית, התעללות וירטואלית. על פניו, עד כאן אין שום דבר חדש, חוץ מהעובדה שהפעם זה הגיע לדלת הכיתה שלנו.
ביום שישי שלפני המקרה, החלטנו לקחת קצת זמן לעצמנו – הגדולה-קטנה הזו ואני. באחד הרגעים התיישבנו על ספסל בגן השעשועים של הקניון במרכז העיר, סופגות קרני שמש ורגעים קסומים של יום שישי בצהריים, קפה קר טייק אווי ומיץ תפוזים. גן השעשועים היה מלא בילדים קטנים, שהתנדנדו, קפצו ורצו לכל עבר. ורק אנחנו שתינו, בלי אחיות נוספות, בלי אף אחד אחר. תענוג.
באותו רגע הגיעה לפתע חבורה לא קטנה של נערים ונערות שזה עתה סיימו את בית הספר, רכובים רובם ככולם, כחבורת הארלי משופשפת, על אופניים חשמליים, דוהרים לעברנו. הם התמקמו גם הם בגן השעשועים, ומבט חטוף בחולצות בית הספר שלהם הבהיר לי שמדובר בחטיבת הביניים בה למדתי אני.
אני, שתמיד, אבל תמיד, יש לי מה להגיד. אני, שלא מהססת לצעוק על נהגי משאיות בכבישים, שיודעת להצליף בלשוני החדה בעוקפי תור בסופר, שיודעת לגמד במילים נציגי שירות. אני, שמתפרנסת ממילים, שהיכולת הוורבלית שלי מפותחת יופי - נאלמתי דום. לא הצלחתי להוציא מילה לנוכח הילד הזה. הוא שיתק אותי. שתקתי. והלכנו משם.
"ומה כבר היית אומרת לו? ולכי תדעי אם הוא היה מוציא פתאום סכין", אמרה לי חברה, כשסיפרתי לה את הסיפור, שלא הפסיק להטריד אותי. האמת, שגם עכשיו, כשאני מחוץ לסיטואציה וחושבת על כך בבהירות, אני לא יודעת מה הייתי אומרת לו. מיותר לציין שהמחשבה על כך שהוא היה מוציא סכין אפילו לא עלתה על דעתי. זה הגיוני? אני השפויה פה או אולי תמימה להחריד? אני רק יודעת שהוא הצליח לגרום לי להיאלם, ואם אני השתתקתי ככה, איך יכולה ילדה קטנה, עם תלתלים חומים ועיניים יפות לדבר? מאיפה מצפים שיהיה לה הכוח להקים קול צעקה? לרגע, רק לרגע, יכולתי להבין אותה.
מספר ימים לאחר מכן, כשקרה המקרה הנורא באותה חטיבה בה למדתי אני, אותה חטיבה ממנה יצא רוכב האופניים החצוף, ממנה הלכה לעולמה הילדה היפה, לא יכולתי שלא לחשוב על המקרה הזה. משום מה, ובלי היגיון אמיתי, הכל התחבר לי לאחד והתובנה הברורה מאליה שבריונות רשת מתחילה מבריוניות פיזית סטרה לי בפרצוף.
אני בעצמי נוכחתי לדעת שאין לי כלים להתמודד עם זה, ולראשונה בחיי כאמא פחדתי באמת. "החיים חזקים מהכל. הם יקומו מהשבעה, ויתמודדו עם זה. הם יחזרו לחיים", חזרה הילדה על הדברים שנאמרו לה בבית הספר ואני חשבתי שבהחלט יש מצב שהילדים של היום גדלים להיות חזקים יותר. רובם מצליחים להתמודד עם דברים שאנחנו, המבוגרים, לא היינו מצליחים להתמודד איתם. החיים אכן חזקים מהכל. חיבקתי אותה. חזק חזק. ואת עצמי.