כל הורה דואג לילד שלו ורוצה לדעת היכן הוא מסתובב ומה קורה איתו. אבל במציאות שבה חלק ניכר מהפעילות של הילדים מתרחשת הרחק מעיני ההורה (בחדר, במחשב, בסלולרי ומחוץ לבית), זה לא תמיד קורה. איך שומרים על הגבולות, מתי מותר לחצות אותם ואיך נמנעים מלהפוך את ההתעניינות להטרדה אובססיבית?
עליזה רוזן MA, פסיכותרפיסטית שעוסקת בהדרכת הורים, רואה חשיבות רבה בשמירה הפרטיות של ילדים ובני נוער: "כל בני האדם, ובייחוד נערים בגיל ההתבגרות, חייבים מרחב פרטי משל עצמם על מנת לבנות זהות עצמית שנפרדת מההורים. המרחב הזה מתבטא בשני רבדים - פרטיות נפשית ופרטיות פיזית. החדר שלהם, ארון הבגדים ואפילו החפצים שמונחים בכיסי המכנסיים מבטאים את האישיות שלהם.
"המרחב הפרטי הוא בעצם האני. בגיל ההתבגרות יש צורך טבעי להתבדל מההורים. כיום הפער בין הורים וילדים הולך וקטן, כי גם המבוגרים נוסעים להודו ושומעים טרנס ואז הנוער צריך למצוא לעצמו משהו ששייך רק לו. מדובר בצורך התפתחותי פסיכולוגי טבעי".
מה ניתן לעשות?
"לשמור על קשר רציף של התעניינות אמיתית ועקבית. חשוב להגיד לילד על בסיס קבוע: 'אתה חשוב לנו', 'אנחנו רוצים לוודא שאתה מרגיש טוב' וכו'. מצד שני, לא לחטט בשאלות חודרניות שמעמידות אותו בחוסר נוחות".
הגבול בין התעניינות לחטטנות
איך מגשרים בין הצורך של ההורה לדעת לבין הצורך של הילד בפרטיות?
"צריך לבצע תשאול עדין, ואין לצפות לגילויי לב פתאומיים אם מדובר במשפחה שאין בה שיתוף מובנה ברגשות ומחשבות. אני מאמינה ששאלות חטטניות ולוחצות ושימוש בכוח לא יוציאו שום דבר מהילד. במקום זה אפשר להגיד באופן ברור: 'אני סומך על שיקול דעתך, ואם משהו מפריע ואני יכול לעזור, אני כאן בשבילך'.
"חשוב לבחון את מצב רוחו של הילד, לבדוק את הרגלי השינה והתזונה שלו ולראות אם יש משהו שהשתנה באופן קיצוני או מדאיג. צריך לדבר על החששות והדאגות באופן גלוי עם הילד, ולנסות להביא לשיתוף פעולה מצידו - לא על יד כפיה ולא מתוך מאבק".
"אם לאחר שיחה פתוחה ורגישה אין שום שיתוף פעולה, כדאי לעשות בירור - לפנות למורים או לחברים ולנסות לקבל תמונה על מה עובר על הילד. אולי החברים שלו יוכלו לתת מידע אם עובר עליו משהו, אם הוא מעשן סמים וכו'. אם אין ברירה אחרת, ניתן להסתכל בחדר שלו. צריך לזכור שמעקב בחדר לא תמיד מהווה פתרון כי מדובר בחיטוט שעלול ליצור משבר באמון של הילד כלפי ההורים, והרי כל המטרה היא ליצור אמון מחודש. יש גבול דק מאוד בין דאגה אמיתית לילד לבין חטטנות. אני מציעה לכל הורה לבדוק עם עצמו אם באמת יש צורך בחיפוש הזה או שבעצם, הדאגה לילד מונעת מצורך לשלוט בו".
האם צריך לדרוש מהילד לתת דין וחשבון על החברים איתם הוא מבלה ועל אופן הבילוי?
"בהחלט חשוב לדעת עם מי הילד מסתובב, מתי ולאן הוא הולך ומתי הוא חוזר. חשוב מאוד שזה יבוא מתוך דגש על התעניינות, אהבה ורצון להכיר את העולם שלו, ולא ממקום של הצרת צעדים או שתלטנות".
יש לכם את סיסמת הפייסבוק של הילד?
"המחשב הביתי חייב להיות במקום ציבורי בבית ולא בחדר הפרטי של הילד. המדיניות המשפחתית של הגלישה והשימוש במחשב צריכה להיות מדוברת, גלויה ומודגשת. את כל מה שההורה חושב הוא צריך להעביר בדיבור שקוף ובהיר. אני לא חושבת שלהורים צריכה להיות הסיסמה לחשבונות האישיים של הילדים, אבל בהחלט צריך לדבר בפתיחות על הסכנות שטמונות ברשת. הורים שמפגינים אכפתיות אמיתית כלפי הילד יעזרו לו לחוש בטוח ומוגן".
יש מקרים שבהם נחטט במחשב בכל זאת?
"התכתבות עם חברים באמצעות המחשב צריכה להישאר בפרטיותו של הילד. אין לפלוש למחשב רק מתוך סקרנות או דאגה שניתן לאמת באמצעות שיחה כנה איתו או עם חברים ומורים. רק במקרים של דאגה אמיתית לביטחונו הפיזי, למשל חשש שהוא עלול לפגוע בעצמו, או על סמך עדויות ממשיות להתדרדרות נפשית שאי אפשר לסווג כמצב רוח רגעי, אפשר לנסות להעלות רמזים למצבו של הילד ממקורות אלו".
ד"ר נלי שטין, מטפלת משפחתית מוסמכת המתמחה בהדרכת הורים ויעוץ למתבגרים מסבירה: "מכיון שהמרחב האינטרנטי הוא מרכזי מאוד בחיי הילדים כיום חשוב להפגין הרבה רגישות והגיון במעקב ולהיות עם יד על הדופק. בהחלט יש מצבים בהם צריך לעקוב אחר הפעילות של הילד ולקבל תמונה בהירה יותר עליה. מצבים שמהווים אינדקציה לסיכון כמו: הילד יוצא ונעלם לשעות מחוץ לבית, מסתגר בחדרו במשך שעות, ירידה דרסטית בתפקוד היומיומי ועוד".
אז מה עושים?
1. בשלב הראשון יש להגדיר את גבולות הפעילות במחשב עם הנער בשיחה - להסביר מה מותר, מה אסור, לאילו אתרים אסור ומסוכן לגלוש וכו. אצל ילדים צעירים ניתן לחסום גישה לאתרים מסוימים אך אצל מתבגרים זה כבר מסובך יותר ולכן צריך לשוחח על הדברים ולהבהיר גבולות.
2. להכנס לבלוגים אישים שהילדים כותבים. בלוגים אלו מספקים הצצה לעולמו של הילד. לא תמיד הילד מבין מה רמת החשיפה של החומרים שהוא מפרסם ואז צריך להנחות אותו ולשוחח על גבולות ומשמעות החשיפה.
3. להתחבר לפייסבוק ולטוויטר שלו וכך לקבל תמונה ברורה יותר על החברים, הפעילות ועוד.
4. לשים לב לאיתותי מצוקה אגביים; הרבה פעמים ילדים שחווים מצוקה ישאירו סימנים למצוקה הזו בצורה לא מודעת. היומן ישאר פתוח, המחשב ישאר פתוח. ילדים אלו מבקשים עזרה בצורה עקיפה לא מודעת ולכן חייבים להתייחס לסימנים האלו במלוא הרצינות ולקבל ליווי ויעוץ מקצועי.
שטיין מדגישה: "אני מציעה להורים לא לעשות לעצמם קיצורי דרך. אנחנו חיים בעולם מזפזפ ומאוד מפתה להכנס למחשב של הילד, לבדוק את ההיסטוריה ולהרגיע את הדאגה. אבל זהו למעשה קיצור דרך מכיון שהדרך האמיתית ליצור אמון היא לפתח קשר, למצוא זמן לבילוי משותף, להקשיב לילד ולתת לו תחושה אמתית שיש לו כתובת לא ביקרותית. רק אז אפשר בעצם לשבת בסלון כשהדלת של החדר של הילד סגורה ולהיות שקטים".
>> כשהבת רוצה לישון אצל החבר: לפרגן לה או להציב גבולות?
היכן הילד שלכם גולש?