פרופ' ישעיהו (שייקה) תדמור, הוא אחת הדמויות הבולטות בין אנשי החינוך בישראל. רשימת התפקידים אותם מילא יכולה הייתה להספיק לשלושה אנשים: מפקד פיקוד הגדנ"ע, מנהל הטלוויזיה הישראלית, מנהל בית הספר הריאלי בחיפה, ראש מכללת לוינסקי לחינוך, ועוד. אבל התשוקה הבוערת שלו הייתה מאז ומתמיד להיות מחנך. בספר חדש שיוצא לאור בימים אלה - "חינוך – מהו לי" – אותו התיישב לכתוב בגיל 82, הוא פורש את תפיסותיו לגבי החינוך, מספר על גיבוש זהותו כמחנך ומספר בכנות גדולה גם על הקשיים והשיעורים שלמד כאב לילדיו, יפעת ועידו תדמור (הרקדן והכוריאוגרף).
כשישעיהו היה תלמיד בכיתה א', הוא למד בבית ספר דתי בחיפה, שבו עדיין נהוג היה שמורה מכה תלמיד. בהמשך עבר לבית הספר הריאלי בחיפה, שלימים יחזור להיות המנהל המיתולוגי שלו.
איזה תלמיד היית?
"תלמיד חלש. ציוניי בלימודים היו גרועים, גם לא הייתי רציני, הייתי די שטחי, לא ממש התעניינתי בדברים, הייתי שקוע בצחוקים ואהבה. הגעתי ממשפחה ענייה, ושכר הלימוד היה גבוה – שליש ממשכורתו של אבי. הוריי תלו בי תקוות, היו בטוחים שאצטיין וכך גם אזכה למלגה, אבל אכזבתי אותם מאוד, גם את עצמי. הייתי תלמיד חלש עד לסיום הלימודים, בכיתה י"ב, אפילו נכשלתי בשתי בחינות חשובות – מתמטיקה ואנגלית – שהשלמתי בצה"ל. אבל הייתי פעיל בצופים, ובמיוחד בגדנ"ע, שנחשב מאוד באותה התקופה, 1952-1950, ובמיוחד בריאלי".
ב-15 השנים שבהם ניהל את בית הספר הריאלי בחיפה - מוסד שהוציא מבין שורותיו מפורסמים רבים כמו גלילה רון פדר, אמנון ליפקין שחק, עמרם מצנע, אהוד מנור ועוד - ישעיהו התעקש לשמש בחלק מהשנים גם כמחנך כיתה.
"עומסי העבודה היו עצומים, והלחצים מכל עבר קשים, ולפיכך היה בהֵירתמות לחינוך כיתה מעשה נועז, ובוודאי לא שגרתי ולא מקובל. לא מעטים מקרב קהילת המורים ראו בכך מעשה שיגעון. זה אכן היה כשיגעון אצלי, להט בלתי נכבש לחנך. עבורי זה היה ביטוי עליון לאחריות ולמוסריות, שאני חייב בהן כמי שעומד בראש מוסד מחנך.. בשמונה שנותיי כמחנך כיתה חוויתי חוויה בראשיתית, מעצבת. נקשרתי לתלמידיי והם נקשרו אליי, טיפלתי בבעיותיהם, קיימנו דיונים נפלאים בכיתה, גם בשאלות עמוקות, היינו יחד בפעילויות בשדה, היו לנו לא מעט רגעי התעלות. ואכן, מכל עשייתי בחינוך, התלמידים הם מושא געגועיי העיקרי".
מהן התכונות הכי חשובות שצריכות להיות למורה או למחנך?
"אותנטיות, כשאדם נאמן למקור שלו, וכשהוא אכן רוצה להיות מחנך, כי התלמידים חשים בזה. אהבה לתלמידים ולחינוך, אמנם לא ניתן לאהוב כל תלמידה ותלמיד, אבל אהבה לתלמידים היא מפתח לחינוך. אם אין אפשרות לאהוב את התלמידה והתלמיד, או אז מגויסת האחריות - פירושה שהמחנך מעניק לתלמיד מעצמו במלוא הנתינה. בדומה לקשר הקיים באהבת בת או בן, כאשר יש תקופות שבהן האהבה דועכת, והאם או האב נוהגים מתוך אחריות. תכונות נוספות הן הוראה החותרת לכך שהתלמיד והתלמידה יחפשו משמעות בלימוד ובידע שהם רוכשים, דיאלוגיות - היכולת לעורר שיח ולקיים אותו, היכולת להיות קשוב, ויכולת תקשורתית, דוגמה אישית, וכמובן יכולות וכישורים".
"חרב עלי עולמי"
את הספר "חינוך – מהו לי" כתב פרופ' תדמור בשנתיים האחרונות. משום שהספר נושא אופי אוטוביוגרפי, כתיבתו הייתה ייסרה את תדמור, אך היה בה גם פן תרפויטי. בספר הוא כותב בגילוי לב ראוי להערכה ובראייה ביקורתית על המשבר שחווה כשהיה מנהל בית הספר הריאלי.
"15 שנים שימשתי מנהל הריאלי, הריאלי הוא קהילה גדולה מאוד, ונתפסתי כראש השבט. היו מי שכינו אותי כבר אז 'המנהל המיתולוגי'. אצרתי כוח עצום. בשנה הארבע עשרה לכהונתי פרץ מרד של הורים, שהונהג על ידי קבוצת הורים צעירים, דעתניים, רובם בוגרי בית הספר, על רקע העלאה בשכר הלימוד, שהחלטתי עליה באמצע השנה בגלל אילוצי תקציב. כמובן בהסכמת הדירקטוריון, גם בהסכמת ועד ההורים. הקבוצה הביאה להפסקה בתשלום שכר הלימוד, וכעבור זמן קצר גם דרשו נציגות בדירקטוריון. כמו במסיבת התה בבוסטון: אין מיסים ללא השתתפות. נוצר משבר קשה, חרב עליי עולמי, והתפטרתי. אני מקדיש בספר עמודים לא מעטים למשבר הזה, מנתח באורח חושפני וכן את התנהלותי, גם את שגיאותיי".
וכך מתאר תדמור את שגיאותיו בלי הנחות: "חשתי בוטח וחזק בתפקידי, נזהרתי מאוד מגאוותנות. ובכל זאת בהתבוננות היום על אותה התקופה, אני משער שדבקה בי קהות מסוימת, המילים השתפשפו, איבדו מדיוקן, היו נושאים שבהם נעם לי בשגרה, גם הסתמנו בי גילויים של סמכותנות ויוהרה" (מתוך הספר: חינוך – מהו לי?).
רבים מהמורים כיום מתלוננים על שיטות חינוך שאינן מותאמות לילדים אבל גם על דור ילדים שאינו מכבד את עמדת המורה וגרוע מזה, דור הורים שקשה להתמודד איתו לא פחות. לדעתך, קשה יותר להיות בתפקיד מחנך בדור הזה?
בלא ספק, קשה יותר. אנחנו חיים בתקופה פוסט-מודרנית, ולא אכנס כאן לדקויות, כי יש המזהים קווים בפוסט-פוסט מודרניות, או נסיגה מהפוסט-מודרניות. העיקר הוא בשתי תופעות: אחת, התערערו הערכים המוחלטים, בין אם מדובר בדתיים, ובין אם בערכי התרבות המערבית. הכול יחסי, הכול הולך, נסדקו כל ההיררכיות, לכל ערך ממסדי יש ערך מתחרה, מתריס, אלטרנטיבי. נו באמת, איך אפשר לחנך במציאות כזאת?".
אולי הבעיה הגדולה ביותר של החינוך המודרני, לדברי תדמור היא מה שהוא מכנה אובדן רוח החינוך. המספרים מדברים, והתלמיד ההופך ללקוח.
"החינוך איבד את רוח החינוך. גם מקרב בתי הספר שרמת הלימוד בהם גבוהה, נמצא רבים שנעדרת בהם הרוח, נעדרת בהם החוויה החינוכית. הלימוד נתפס אצל תלמידות ותלמידים רבים כסתם, לכל היותר כמשרת צרכים המבטיחים הצלחה בהמשך לימודים. השתלטה על החינוך התפיסה של כלכלת השוק. העיקר נתפס במושגים של תחרות, הישגים מדידים, תכליתיות להצלחה כלכלית. בתי הספר הפכו לבית חרושת של בחינות. ממילא נפגעת השוויוניות, מצטמצמות הרגישויות כלפי החלשים, השונים. נפגעו מקצועות הרוח, ההומניסטיקה. בתי הספר הממלכתיים הלא-דתיים נחלשו מאוד. משרד החינוך איננו רוצה לטפחם. על חסרונותיהם נוספה לאחרונה ההדתה".
נוכל לדעתך לגשר על הפער ההולך וגדל בשנים האחרונות בין שיטות החינוך במערכת החינוך הציבורית לבין הדור הנוכחי?
"אף ש'על פי הספר', נדרש ממחנך להיות אופטימי, אינני אופטימי, אני פסימי בזה, לפחות במה שאפשר לצפות לשנים הקרובות הבאות. שינוי בתפיסת החינוך ובדרך החינוך יכול להיעשות מלמעלה, מההנהגה במדינה. אינני רואה שינוי צפוי בה. ההשקפה כיום רחוקה מאוד מכזו הרואה את היעוד ואת היסודות המהותיים בחינוך, שהם בעיקרם יסודות ערכיים הומניים, והיא תופסת אותו במושגים כלכליים, תועלתניים ולאומניים".
שינוי לטובה, מאמין תדמור, יכול לבוא מלמטה, מצוות חינוכי חדור להט. "הבעיה היא שהם נתונים בלחצים קשים של המערכת, ספונים כל אחת ואחד בכיתתו, כמה מהם מצליחים בכל זאת להעניק חינוך שיש בו הגבהת האדם. במשך שנים עמדתי בראש 'התנועה להעצמת הרוח בחינוך' ובראש 'המועצה לרוח האדם בחינוך' שהאידיאה שלהן הייתה לחזק את רוחם של המחנכים. בספר אני מתאר את המחשבות ואת העשייה שליוותה את התנועות האלה. למעשה, הספר אף הוא נועד לזה. מכלל הקוראות והקוראים, אני מכוון את הכתיבה בראש ובראשונה אל נשות ואנשי חינוך, מציע להם את 'משנתי', את ניסיוני, אומר להם: 'שמעו, זה באפשר!'".
"אבל אנחנו אוהבים אותך"
הפרק הטעון ביותר בספרו של ישעיהו נקרא "וילדיי יותר מכולם", בפרק זה הוא מתבונן ביחסיו עם ילדיו, יפעת ועידו, ומספר בין היתר על היציאה מהארון של עידו ועל התמודדותו עם נטיותיו המיניות של בנו. לדברי תדמור, ההתמודדות הזו הובילה אותו לשינוי, שבזכותו הוא מקבל את השונה ואת האחר מתוך רגישות וכבוד.
אבל ההתחלה הייתה אחרת, קשה הרבה יותר. לאחר שעידו הצהיר מול הוריו שהוא הומו, כותב ישעיהו: "השמים נפלו עליי, חשך עלי עולמי – כך התבטאתי ביני לביני. נבהלתי ונבחלתי מהמחשבה על בננו עידו כגיי, כעסתי עליו, התקשיתי לאהוב אותו. בכל זאת, מתוך איזה מקור חבוי שבי, קמתי, ניגשתי אליו, נטע אף היא קמה, התקרבנו יחד אל עידו, חיבקנו אותו, וגמגמתי בהתרגשות: 'אבל אנחנו אוהבים אותך, ודע לך שתמיד נאהב אותך!'".
בתקופה שבה עידו יצא מהארון מחלת האיידס נקשרה בעיקר להומואים, והטילה צל ומורא על הקהילה הזו בארץ ובעולם, וכמובן על כל מי שסבב אותה. "זכורה לי התמונה הבאה: כדרכנו במשפחה, בליל שבת אני מקדש על היין, וכמנהג בית הוריי, לוגם מעט מהכוס ומעבירה לנטע וממנה עוברת הכוס בין בנות ובני ביתי כשכל אחת ואחד לוגם מעט ממנה. כשידענו שעידו גיי, שיניתי את נוהגי למנהג אחר, שאף הוא מקובל בבתים רבים – כל אחת ואחד וכוס היין שלו ושלה. בוודאי מצאתי איזה תירוץ מילולי דחוק לזה, אינני זוכר, אבל לבטח הוא היה שקוף. הניע אותי הפחד שמי מאיתנו יידבק מעידו. המחשבה על כך היום מביכה ומחרידה אותי".