בואו ניקח מקרה לדוגמא. לטענתה אמא של אביגיל בת 4.5, הילדה נמצאת בתקופה של מרד ולאחרונה בכל פעם שלא מרשים לה משהו שהיא רוצה – אביגיל מגיבה בצעקות, היא משתוללת, לוקחת משחק מארגז המשחקים שלה, זורקת אותו ומפזרת על הרצפה בכעס. כשאמה מבקשת ממנה לאסוף - היא לא מוכנה ובורחת לחדרה. אחרי שלל ניסיונות לדבר עם אביגיל, היא הענישה אותה: "את לא הולכת היום ליומולדת של גלי מהגן!".
אבל אם אנחנו רוצים שהילדים שלנו יכבדו את הכללים מתוך הבנה וילמדו באמת את החשיבות, אז כדאי שנפעל אחרת. אם אתם רוצים ללמד את הילדים שלכם להתחשב ולהתנהג בצורה ראויה ומכבדת מתוך מקום של כבוד לזולת ולא מתוך פחד ממה שהם עלולים להפסיד, יש דרך אחרת. אנחנו רוצים שהילדים שלנו ילמדו לפתח מנגנון אחריות ומוסר פנימי ולא כזה שתלוי בתגובות מבחוץ. איך עושים את זה?
נמקו. כשאתם שמים לב שהתנהגות מסוימת חוזרת על עצמה ויש צורך ללמד את הילד שיעור או לקח דבר ראשון דברו על זה - שתפו את הילד במה שחשוב מבחינתכם, הסבירו לו את הערך שעומד מאחורי הדרישה שלכם. למשל: "אביגיל, אני שמה לב שבזמן האחרון כשאת כועסת את זורקת משחקים. אני לא מוכנה שתפגעי ברכוש או במשחקים כיון שהם עשויים להתקלקל".
הסבירו מה כן אפשר, לא רק מה לא. לא תמיד לילדים שלנו זה ברור. חשוב להבין מה הצורך שלהם ולתת להם אפשרויות נוספות. למשל: "אני מבינה שאת כועסת ואת יכולה לצעוק או לרקוע עם הרגל ואולי אפילו לגשת לחדר ולהכות את הכרית שלך אם את מרגישה שזה יעזור לך".
בדקו איך הילד שלכם מרגיש ומה הוא חושב על זה. עם ילד שאפשר כבר לנהל שיחה חשוב לבדוק מה הוא חושב ולהראות לו בכך שיש לו אפשרות לפעול מתוך מחשבה ולא מדובר בהתנהגות חסרת שליטה. למשל: "מה דעתך? מה יכול לעזור לך להוציא את הכעס בדרך אחרת?" (עם קטנטנים שעוד לא מדברים – וותרו על זה).
תנו לו בחירה. למדו אותו שהוא יכול לבחור אחרת. למשל: "את חושבת שתזכרי לבד בפעם הבאה לא לזרוק או שאת רוצה שאני אזכיר לך?".
דברו על מה יקרה אם לא. כאן אתם מסכמים מראש מה תהיה התוצאה מבחינתכם אם לא יבחר לכבד את הכללים. חשוב שהתוצאה תהיה קשורה קשר הגיוני למעשה שלו (אין קשר למשל בין ללכת ליום הולדת של חברה לבין זריקת חפצים) ותהיה מכבדת ולא פוגעת.
עמדו במילה שלכם. לרוב זה החלק שלא קל לנו ליישם, אבל בלעדיו לא תתרחש למידה. אחרי שנתתם הזדמנות לשינוי ההתנהגות ובמידה וזה חוזר על עצמו אז בפעם הבאה שזה קורה, קחו את ארגז המשחקים וסגרו אותו במקום שרק לכם יש גישה אליו. עדכנו את הילד שרק כשיירגע ותראו שהוא לומד לכעוס אחרת מבלי לזרוק דברים, אז תוכלו להחזיר לו את הגישה לארגז המשחקים. כשהוא יבין שאתם רציניים ועומדים בהסכמים הוא ילמד לכבד ולקחת בחשבון את מה שחשוב לכם. בשלב הזה דברו פחות. ההסברים כבר נעשו, זה זמן לפעולות.
כשאנחנו מתייחסים בצורה כזאת, אנחנו מכבדים את הילד ויוצאים מנקודת הנחה שעם הבנת ההיגיון הוא ישתף פעולה. כמובן שלא תמיד זה קורה ולכן כן צריכה להיות החלטה משותפת של תוצאה או השלכה שתהיה להתנהגות שלו במידה ותחזור על עצמה. אבל שימו לב שזאת החלטה שקשורה בקשר הגיוני למעשה שלו, היא סבירה ומכבדת ומסוכמת איתו מראש. בשונה מעונש שבו אנחנו שולפים מהמותן בשעת כעס תוצאה שהיא לא הגיונית למעשה, לא סבירה ולרוב פוגענית.
כשילד לומד שמשתפים אותו בחשיבות ובתוצאה, שומעים את דעתו, סומכים עליו ומאפשרים לו לתקן את מעשיו – אז כבר יש לו בחירה. להמשיך להתנהג כך או לשנות את ההתנהגות. וכשיש בחירה למעשה שלו ויש תוצאה שידועה לו מראש אנחנו מאפשרים לו בעצם לקחת אחריות על מעשיו.
אז האם עונשים יעילים? כן. ואף קלים יותר לביצוע. אבל המחיר הגבוה שאנחנו משלמים כשאנחנו נוקטים בשיטת העונשים הוא מחיר היחסים שלנו עם הילדים לאורך זמן. ילד שמענישים אותו ופוגעים בו בשם לימוד הלקח הוא ילד שלומד שלא סומכים עליו שהוא יכול לכבד כללים מתוך מקום של הבנה ושיתוף פעולה. ילד שלומד לא לסמוך על עצמו ומתרחק ממי שפוגע בו. ואילו ילד שמשתפים אותו בחשיבות ועושים איתו הסכמים לומד שדרך תקשורת וכבוד הדדי ניתן להגיע לשיתוף פעולה. ולומד שיש בידיו לבחור איך להתנהג ולשאת בתוצאות מעשיו.
*דפנה גרייס היא מאמנת ומדריכת הורים וצוותי חינוך לגיל הרך. דף הפייסבוק של דפנה