גם לי זה קרה. הסיפור שלי מתחיל עם בני הבכור, היום לומד בתיכון, אך הבעיה התעוררה עוד בכיתה ב' כשזימנו אותי לבית הספר, בטענה שלילד שלי יש קשיי התארגנות, הוא מסורבל וכותב לאט מאוד. תוך זמן קצר נקראנו לשיחה עם המורה, שביקשה מאיתנו לגשת עם הילד לבירור. אולי הוא סובל מבעיות מוטוריקה, או שהקשיים שלו נובעים מבעיות קשב? לקח לנו זמן לעכל את הדברים, התייעצנו עם הורים אחרים, וככל שהעמקנו, גילינו שכנראה אין מנוס מללכת לאבחון.
כהורה, התהליך אינו קל בכלל. קשה להשלים עם העובדה שלילד שלנו יש בעיה, שמשהו אולי לא תקין. הרי בבית הוא ילד נפלא, נבון, חברותי ומרצה. אולי הבעיה היא בעצם של המורה? אולי היא זו שלא מבינה אותו? ההחלטה ללכת לאבחון תעזור לנו להבין יותר.
כמו הורים אחרים, גם אנחנו חששנו להתחיל שוב את הטיפול בתחילת שנת הלימודים שאחריה, והחלטנו שלא לטפל עד שהמורה תעיר שוב.
בכיתה ג' התחלפה המורה, וזו לא העירה כלל. להיפך, הילד אובחן כמחונן ומאוד מוצלח בלימודים. כך המשיך ילדינו כמצטיין הכיתה עד לסיום בית הספר היסודי. לא היו לו מחברות, מעולם לא הכין שיעורים, לא סיכם ולא למד לפני המבחנים, ועדיין הצליח.
בגאווה גדולה הילד הגיע לחטיבת הביניים, אך ההצלחה לא תמיד המשיכה. עם הזמן נוצרו קשיים בלימודים וגם קשיים חברתיים. הילד המוצלח והחכם כבר לא הצליח כבעבר, הציונים ירדו וכך גם הביטחון העצמי שלו. הילד הסתגר יותר ויותר, ולא רצה לדבר איתנו ועל הכישלונות שלו.
הרגשנו מאוכזבים. הסיפור חזר על עצמו, הלכנו שוב לאבחון ושוב קבלנו טיפול תרופתי להפרעת הקשב שאובחנה מחדש. אין ספק שהטיפול עזר. הפעם הטיפול היה ארוך יותר, כך שראינו את השיפור גם בבית. אבל הפעם הסיפור כבר לא כל כך פשוט, להרגשת הכישלון שחווה נוספו חוויות כשלון נוספות. כבר לא היה הילד המוצלח של הכיתה, כבר לא היו סביבו חברים, כבר לא רצה ללכת לתנועת נוער ולהיפגש עם חברים.
מדוע אני מספרת לכם את הסיפור האישי שלי? מניסיוננו למדנו שהפרעת קשב שאינה מטופלת בזמן יכולה לגרום לקשיים נוספים הנערמים על ההפרעה עצמה. למדנו עם הזמן שככל שמקדימים עם הטיפול, ניתן למנוע בעיות נוספות. לו רק ידענו זאת קודם.