בטחון עצמי מורכב משני פרמטרים: מה אני חושב על עצמי, ומה אני חושב שחושבים עליי? כשאתה ילד, הדרך שלך לקבל את המידע הזה הוא מההורים שלך. הבעיה היא שאנחנו חיים היום בחברה שלא יודעת לעודד. נטועה עמוק במוחנו המחשבה שאם ילד עשה משהו טוב נגיד לו "כל הכבוד" אבל אם הוא טעה או שגה נתקן אותו, אולי אפילו נגער בו. אבל השאלה החשובה שעלינו לשאול את עצמנו היא מי באמת זקוק לעידוד? האם זה הילד שקיבל ציון טוב, הילד שלא הפריע, זה שטיפס גבוה בסולם או אולי דווקא הילד שנכשל?

ילד שנכשל, שגה, טעה, לא הצליח, איבד, שכח – זה הילד שזקוק לעידוד. הוא הרי כבר אומלל כי רצה לטפס אבל פחד, הוא כבר עצוב שאיבד, הוא מתוסכל כי לא הצליח, והאם גערה שלכם תעזור לו? ילד שנכשל הוא ילד שחושב שהוא לא מספיק טוב ואז בא ההורה ומוסיף לזה לקח או גערה. אתם באמת חושבים שילד כזה פנוי, מבחינה רגשית, ללמוד מהלקח או מההערה שלכם? הוא לא! נוסף לתחושת הכשלון והעצב שלו נוספה גם הביקורת שלכם והתוצאה היא ילד שאולי יימנע מלעשות זאת שוב, או יתמרד כדי להוכיח לכם ש"לא אכפת לו".

אנחנו רגילים לעודד את המעודד אבל מי שבאמת זקוק לעידוד, כדי לפתח ולחזק את הבטחון והדימוי העצמי שלו, הוא הילד הנכשל. בוודאי תשאלו "אז מה, להגיד לו שהוא נהדר אפילו שאיבד את הסווטשרט? להגיד לו לא נורא אפילו שמה שהוא עשה זה כן נורא?" – בוודאי שלא. ילד שנכשל לא צריך לקבל מאיתו שבח שקרי, אבל הוא כן זקוק מאיתנו לעידוד, להרמת הדימוי העצמי שלו שעכשיו נמוך בין כה וכה, כי הרי הוא נכשל.

אז איך עושים זאת?

תפסיקו לשבח ב"כל הכבוד" על כל דבר. "כל הכבוד" הפך למשפט שנאמר על כל צעד ושעל, אך אין בו עידוד פנימי אמיתי. כל הכבוד על מה? פרטו בפניו: כל הכבוד שהתאפקת לא להרביץ לאחותך, כל הכבוד שלא יצאת מהשורות, כל הכבוד שטיפסת גבוה, כל הכבוד - עם המשך תיאור הדבר עליו אנחנו משבחים אותו.

הגבילו את "כל הכבוד" למקרה של הצלחה. חשוב להבין ש"כל הכבוד" זה שבח ויכול להינתן רק במקרה של הצלחה. ומה במקרים שהילד לא נחל הצלחה? איך נעודד אותו להמשיך ולנסות? על ידי כך שנעודד כוונה, מאמץ והשתדלות גם אם לא נשאו את התוצאה הרצויה.

ילד נופל מהאופניים (צילום: אימג'בנק / Thinkstock)
השאלה החשובה שעלינו לשאול את עצמנו היא מיהו הילד שבאמת זקוק לעידוד?|צילום: אימג'בנק / Thinkstock
אל תציבו תנאים לעשייה. משפטים כמו "אם אתה כבר עושה משהו תעשה אותו כמו שצריך" או "לא נורא אם נכשלת פעם אחת, אבל בפעם הבאה תיזהר" – הם משפטים מייאשים. הם משפטים ששמים דגש על חוסר ההצלחה והרי אתם רוצים לעודד את הילד לנסות שוב.

אל תשבחו את הילד, אלא את מעשיו. למשל: לא "איזה גאון אתה, ממש איינשטיין" אלא "איזה כיף לך שאתה יודע לפתור את התרגילים האלה". לא "הציור מהמם. אתה ממש רמברנט" אלא "הציור שלך יפה בעיני/מוצא חן בעיני/צבעוני מאד". שבח מפחיד כי הילד חושב "ומה אם בפעם הבאה לא אצליח במבחן, או לא אצייר יפה? אז אני כבר לא אהיה שווה יותר?".

עודדו גם בעת חוסר הצלחה. "ראיתי שמאד השתדלת. אני יודעת שבסוף תצליח" או "לא עברת את המבחן הפעם, אבל אני סומכת עליך שבעתיד תשתפר". ברור שנטפל בבעיה שגרמה לכשלון. כי אם הילד פוחד נבדוק איך לחזק אותו ואם הילד זקוק לעזרה חיצונית (של מורה פרטי, למשל) – נספק לו את העזרה הזו, אבל לא נדכא אותו במשפטים של כעס או חוסר בטחון ביכולות שלו.

זיכרו שילדים מתאמצים, ילדים רוצים להצליח, ילדים רוצים לנצח, ילדים רוצים לקבל מחמאות, וכשהם נכשלים (ולא חשוב אם באשמתם או שלא) הם זקוקים לכם כדי להאמין שאתם אוהבים אותם בכל מצב ושאתם שם לקלוט אותם כשהם נופלים.

*מיכל דליות תתארח ב"פסטיבל בייבי" בהרצאה העוסקת בהורות בעידן המודרני, לצד פרופסור עמוס רולידר שירצה בנושא הורות רגישה וסמכותית, ושלל מרצים והופעות. הפסטיבל יתקיים בין התאריכים 13-15/5, ימים רביעי וחמישי, בקניון שער הצפון שבקרית אתא בין השעות 10:00-19:00. הכניסה חופשית.

>> 50 גוונים של ורוד: איך מגיעים ילדים לעולם?