ניסיון ההתאבדות אתמול (רביעי) של נערה מאזור השרון עקב הצקות בפייסבוק, מצטרף למקרים נוספים בהם ילדים פעלו במעשים קיצוניים לאחר שנפגעו מכך. במקרים רבים ההורים מתקשים לזהות את סימני המצוקה וכלל אינם מודעים שילדיהם חווים טראומה קשה. כיצד בכל זאת ניתן לדעת האם הילדים עוברים השפלות, חרם או הצקות בפייסבוק ובכלל, וכיצד אפשר לגרום להם לדבר על כך?
"הרבה יותר קל לקלל בפייסבוק ומאוד קל לעשות לייק לקבוצת שנאה", אומרת אביטל גרשפלד, פסיכולוגית ומרצה במכון יסודות. "מהצד השני מאוד קשה להורה להיכנס למרחב הזה. במפגשים שאנחנו עושים במכון, אנו רואים שבני הנוער מבינים את החשיבות של מעורבות ההורים, אך הם כמעט לעולם לא יבקשו או ידווחו מעצמם על מצוקה. האחריות של ההורים היא לפקח. בפעילויות שאני עושה לבני נוער אני מעלה את המקרה של דוד-אל מזרחי. אני מצטטת להם כתבות ונותנת נתונים כפי שהם התפרסמו, ולאחר מכן אנחנו מנסים להבין כיצד היה ניתן למנוע זאת. בכל הכיתות הילדים חושבים שההורים היו צריכים להיות מעורבים יותר".
"אם הם לא ירצו שנדע, אנחנו לא נדע"
"יש משהו שאולי לא נעים לשמוע אבל צריך להבין. אם בני הנוער לא ירצו שנדע, אנחנו לא נדע", אומרת מיכל דליות. "המתבגרים לא מספרים להורים מה קורה ומה עובר עליהם. להיות מתבגר זה לחיות בעולם שלך. למתבגר הדבר הכי חשוב זו החברה שלו, "קבוצת השווים". בגלל זה לא לומדים, בגלל זה לא יוצאים, ובגלל זה כועסים. בני הנוער עסוקים בשאלות: מי אני ביחס לאחרים, עד כמה אני כוחני, איך אני נתפס בעיני האחר וכל זאת בהשוואה מול קבוצת השווים. את הסבל והכעס מוציאים על ההורים. ברגע שילד מוחרם, או משהו רע קורה לו, יש לילד המון סיבות לא לגלות להורים: הוא לא רוצה לאכזב, לא רוצה להדאיג, חושש שלא יעמוד בציפיות. המון ילדים גם פוחדים מהתגובה של ההורים וחוששים שהיא תזיק להם, כי הם ידברו עם עם המורה, או שהם יצעקו בפני הכיתה. הורים חייבים להפנים את הרעיון שהילדים שלנו חווים דברים קשים ולא מספרים".
איך בכל זאת ניתן לגלות אותם?
"ישנם סממנים והם צריכים להיות משמעותיים וקיצוניים יותר מהרגיל: שינה מרובה, חוסר תיאבון, העדרות ממצבים או אירועים, הסתגרות בחדר יותר מהרגיל, הימנעות מיציאות חברתיות כמו צופים או ערבי כיתה, שאלות של ההורים שמקבלות תגובה מאוד עוצמתיות, כמו 'אל תתערבי', 'מספיק עם הדבר הזה'. הסממנים צריכים להיות מוגזמים ושונים מהרגיל, כאלו שלא היו קודם.
"לא כל ההורים יכולים לראות את הסימנים. בכדי לראות אם הילד במצוקה, צריך לפנות לו מקום. בכדי לראות את הסממנים, ההורים צריכים להיות פנויים רגשית. הורה שמגיע הביתה בחמש וצריך לדאוג למשק הבית ולעוד ילדים קטנים, עלול לא לראות מה עובר על הילד שלו שסגור בחדר, ומאוד קל לומר לעצמנו הכל יהיה בסדר".
איך גורמים לילד לדבר?
"יש דבר שאני מלמדת הורים לילדים צעירים ואף פעם לא מאוחר להתחיל איתו: צריך לדבר בבית שפה נוספת - לא עברית, לא אנגלית ולא ספרדית, זו שפה שנקראת שיתוף. אם אנחנו באים לילדה שלנו, נוגעים לה בכתף ואומרים, 'את יודעת שאת יכולה לדבר איתנו ואנחנו פה בשבילך', זה לא מספיק. הורות זה לא שלט רחוק. כאשר אני מכיר טוב את הילד שלי אני יכול לזהות במבט שלו משהו אחר, במקרה שלנו מצוקה.
"כדי לגרום לילד לשתף, ההורה צריך לשתף את הילד: לספר לו מה עובר עליו, מה קרה בעבודה, מה קרה במוסך, מה קרה בכביש ומדוע הוא דואג לסבתא. כמו שבבתים בהם מדברם אנגלית הילד ידע לדבר אנגלית, כך בבתים בהם יש שיתוף הילד ישתף".
"הילדים זקוקים לפיקוח כדי להרגיש בטוחים"
"המון הורים לא מבינים את הפער הרגשי בין הידע הטכנולגי של הילדים לבין ההבנה הרגשית שלהם", מציינת גרשפלד. "לא פשוט להתמודד עם 300 חברים בפייסבוק. המון פעמים ההורה חושב שבגלל הידע הטכנולוגי של הילד הוא יודע מה הוא עושה ולכן בוחר לא להיכנס לעולם הזה. להורים אין מספיק ידע, ורוב ההורים כלל לא יודעים שפייסבוק מוגבל לגלאי 13.
"ההורים צריכים לפקח כי הילדים זקוקים לפיקוח, הם ירגישו בטוחים יותר. הורים, תהיו חברים של הילדים שלכם בפייסבוק. אתם מסמנים כך גבול מסויים, והם יתנהגו אחרת ברגע שהם יודעים שההורה שלם נוכח. תראו מי החברים של הילד, תראו לאיזה קבוצות הוא מצטרף, אלו תמונות עולות, ובמידת הצורך תוכלו לייעץ. הורה שנמצא ברשת יכול לראות אם פוגעים בילד שלו, יכול לראות אם הילד שלו פוגע וכך יכול לעצור דברים בזמן. רק מעורבות תוכל להוביל להתערבות. ילדים שיודעים שההורים שלהם רואים - אלו ילדים שיהיה להם קל יותר לשתף. הרבה יותר קל לספר כאשר לא קיימים פערים".