התקפי זעם: לא לפעוטות בלבד

אם תמיד הרגשתם שלילד שלכם יש פתיל קצר, ייתכן בהחלט שבגיל ההתבגרות תרגישו זאת ביתר שאת. אין ספק כי ישנם ילדים ובני נוער הנוטים להתפרצויות, תוקפנות והתקפי זעם יותר מאשר ילדים אחרים. ההתמודדות שלהם ומולם אינה פשוטה, והחיפוש אחר הגורמים לתופעה נעשה לעתים קרובות באופן שגוי – שאינו מוביל לתוצאה הרצויה. רבים הם ההורים שמאשימים את עצמם בחינוך לקוי, כלומר בפינוק, בהזנחה, בנוכחות הורית לא מספקת, בהיעדר גבולות ברורים – או להפך, בנוקשות מסוימת של אחד ההורים. אולם היום כבר ידוע שעל פי רוב אין סיבה בודדת להתנהגות הזו, אלא שהיא נובעת משילוב של כמה גורמים – ולא רק חינוך.

טמפרמנט, קשיי קשב וריכוז, הפרעה מרדנית (ODD), הפרעת התנהגות, קושי בכישורים חברתיים, קושי שפתי, הפרעת חרדה -  אלו הם חלק מהגורמים האובייקטיביים להתפרצויות זעם אצל ילדים ובני נוער. המשמעות היא שהילד סובל מקושי אמיתי, המונע ממנו את הכישורים שנחוצים לו לצורך גמישות ועמידה בתסכולים. רק לאחר שההורים והמורים יידעו לזהות אצל הילד את הקושי הזה, ולאחר שיכירו בכך שהוא זקוק לעזרה ברכישת הכישורים החסרים לו – הם יוכלו להסיר מעליהם ומעליו את האשמה, ולהתפנות למציאת פתרון הולם לבעיה היומיומית.

כועס, אבל פחות

לפני הכל, חשוב שנבין איך "עובד" מעגל הכעס אצל ילד הנוטה "להתפוצץ" – או מה שמכונה בפי רבים "בעל פתיל קצר". הכעס נוצר במעגל: הילד נתקל בסיטואציה מעוררת תסכול, ומיד עולה בו מחשבה אוטומטית מכעיסה: "הוא עושה לי בכוונה", "תמיד זה קורה רק לי" וכו'. המחשבה הזו נקראת מחשבה אוטומטית, כי היא "קופצת" למוח ללא בחינה שקולה ומחושבת של הנתונים. לעתים קרובות אנחנו אפילו לא מודעים לה מרוב שהיא חולפת בראשנו מהר כל כך, ואנחנו רק רואים את העקבות שהיא השאירה אחריה – כלומר את תגובת השרשרת שהיא יצרה.
המחשבה האוטומטית המכעיסה יוצרת בשלב ראשון תגובה גופנית של עוררות או את התחושה שאנחנו מכנים לפעמים כאילו "הדם עולה לראש". התגובה הגופנית הזו מתורגמת במהירות לתגובה רגשית, דהיינו לכעס.

אצל הילד ה"מתפוצץ", התגובה הרגשית מתבטאת מיד בתגובה התנהגותית קיצונית – כמו צרחות זעם, בכי או אלימות – הזוכה לא אחת ליחס עוין מצד הסביבה. הרי המבוגרים מענישים את הילד, צועקים עליו ונוזפים בו. כך קורה שההתנהגות של הילד יוצרת עבורו שוב סיטואציה מתסכלת, וחוזר חלילה.

אין נוסחת קסם אחת להתמודדות עם התפרצויות זעם אצל מתבגרים, אך ישנן כמה דרכים – שאחת מהן לבטח תתאים לילדכם. בתוך כך, חשוב שתמיד תנסו להבין את מקור הקושי של הילד או הנער כדי שתוכלו להעניק לו את המענה הנכון. שתי מטרות עיקריות עומדות בפני הורים לילדים הנוטים להתפרצויות זעם: האחת היא להקטין את עוצמתן של ההתפרצויות, והשנייה היא כמובן לצמצם את תדירותן.

במקרה הראשון, נרצה ללמד את הילד כיצד להקטין את עוצמת ההתפרצות ולהפוך את הזעם לכעס אדפטיבי – כלומר שעוצמתו תואמת לסיטואציה. ישנן כמה טכניקות שנוכל ללמד את הילד:

• שינוי מחשבתי (התערבות בשלב המחשבה האוטומטית): נוכל לעזור לילד "לדוג" את המחשבה שעוברת לו בראש ברגע ההתמודדות עם הגורם המתסכל ולבדוק איתו עד כמה היא נכונה. ילדים עם נטייה לכעסים מגזימים, בדרך כלל, בפרשנות שלהם לדברים ורואים את העולם "בשחור ולבן". תפקידנו הוא לעזור להם לראות את הסיטואציה כפי שהיא, ולא באופן קיצוני.
• הרפיה (התערבות בשלב התגובה הגופנית): נלמד את הילד טכניקות הרפיה, כגון טכניקת נשימה סרעפתית – נשימה עמוקה ובריאה הנעשית בעזרת כיווץ הסרעפת, תוך הבלטת הבטן (בשונה מנשימות רדודות האופייניות למצבי דחק).
• דיבור עצמי מרגיע (התערבות בשלב התגובה הרגשית): כדאי להכין יחד עם הילד משפטים קצרים שיכולים לעזור בהתמודדות עם הכעס.
• לימוד טכניקות הסחה: למשל "החלפת ערוץ" – במקום להתעצבן ולהעצים את הכעס, אנחנו בוחרים "להעביר ערוץ" לתכנית טובה יותר.
• לימוד כישורים חסרים: כך למשל, אם הקושי של הילד הוא על בסיס לשוני, נלמד אותו להכיר ולבטא מגוון רגשות. בדרך כלל, השלב הזה נעשה על ידי מטפלים בגישה קוגניטיבית-התנהגותית ולשם האצת התהליך ולמידה משמעותית כדאי לשלב בו גם טיפול בביופידבק.

התכוננו לרגע שבו יתפרץ

ומה אם המתבגר שלכם למד ותרגל את הטכניקות השונות, אך עדיין קיימות אצלו התפרצויות – גם אם העוצמה שלהן פחותה? ישנן שלוש דרכים להפחית את תדירות התקפי הזעם של הילד. רוס וו גרין משתמש בספרו "ילד דינמיט – טיפול בילדים מתפוצצים" (הוצאת אמציה) במונח "שלושת הסלים", כשהמשמעות היא שאין לבחור רק באחת מהאפשרויות הקיימות בהתמודדות עם התקפי הזעם, אלא לשקול בכל פעם אפשרות אחרת.

אפשרות ראשונה: טכניקת פתרון בעיות
אתרו מצבים מעוררי "התנהגות מתפוצצת" והכינו מראש את הסיטואציה הזו. כעת נסו למצוא פתרון מתאים בשיתוף פעולה עם הילד, כאשר כל אחד מכם מעלה את הטיעונים שלו – ועל ידי דיון בכל אחד מהפתרונות תחליטו יחד על הפתרון שיהיה מקובל על שני הצדדים.
לדוגמה: ההורה דורש להכין שיעורי בית מיד לאחר בית הספר, הילד אינו מסכים לכך. סביר להניח שקיימת כאן נקודת חיכוך חוזרת ונשנית היוצרת התפרצויות. לכן, כל אחד יעלה את הטיעונים שלו לגבי זמן הכנת שעורי הבית ויציג אפשרויות לפתרון. לאחר שכל האפשרויות יעמדו לרשותנו, נדון בכל אחת מהן ונבחר באפשרות הטובה ביותר – זו שמקובלת על ההורה ועל הילד. בשלב הזה, ניתן להשתמש בכלכלת האסימונים כאשר הילד עומד בהצלחה במטלה. אם ההסכם אינו מתקיים, יש לחזור אל "שולחן הדיונים" – כדי לבדוק מה הסיבה לכך ולמצוא פתרון חלופי באמצעות אותה טכניקה. הקפידו לערוך את הדיונים באווירה רגועה, ולא בסמוך להתפרצות סביב אותו נושא.

אפשרות שנייה: גבולות נוקשים ללא פשרות
ישנם דברים מועטים שאין עליהם ויכוח ועליהם לא דנים – דברים שמסכנים את הילד או את סביבתו. במקרים כאלה אין יכולת להימנע מפיצוץ, אך כמובן שלאחר לימוד מיומנויות של הפחתת עוצמת ההתפרצות – הילד/המתבגר יוכל לווסת את תגובתו הקיצונית.

אפשרות שלישית: הבלגה
ישנם דברים שאינם נכללים באפשרות הראשונה ובאפשרות השנייה, ועבורם תתאים האפשרות הזו: דברים שניתן להבליג עליהם כדי ליצור מינימום התפרצויות ומקסימום סבילות לתסכול. כמובן שהבלגה אינה האפשרות הרצויה כשמדובר בערכים חשובים ובהתנהגויות מסכנות, אך היא בהחלט אפשרות ראויה במקרים שאינם מסכנים ואינם מספיק חשובים כדי לייצר "פיצוץ".

לסיכום, קבלו שישה כללי ברזל לאווירה רגועה בבית:

1. היו אתם מודל לשליטה בכעסים: כאשר אתם כועסים בעצמכם ספרו עד עשר! מצאו שיטה כדי להרגיע את גופכם ולעמוד בציפיות שיש לכם מילדכם. דברו בקול נינוח ורגוע, כדי לא ליצור מודל לחיקוי של התפרצויות זעם. אם הילד שלכם מגיב בהתפרצויות זעם כשהוא כועס, למדו אותו לדבר בקול נעים גם כשהוא כועס – או קודם כול להירגע ורק לאחר מכן לדבר עמכם.

2. הכו בברזל לאחר שהתקרר: יש ללמד את הילד טכניקות שליטה ולדבר איתו על התפרצויות הזעם אך ורק אחרי שהמצב נרגע. כאשר הילד כועס, המוח החושב מתנתק ואין לו יכולת להפנים את השיח שמתנהל איתו.

3. הכילו את הכעס: רגשות כעס אינם דבר אסור, להיפך – זה טוב ונכון לבטא רגשות. חשוב שלא להתעלם מהרגשות, אלא לקבל אותם ולהבין את הילד על כעסו ותסכוליו. תנו לילד את ההרגשה שאתם מבינים אותו, אך יחד עם זאת שאתם מצפים ממנו ללמוד כיצד לבטא את הכעס.

4. שיחה מקדימה: לפני כל סיטואציה הידועה כמעוררת פיצוץ, שבו עם הילד ברוגע ושוחחו איתו על כך שהוא עלול להתפרץ. הזכירו לו את הטכניקות העומדות לרשותו ואת הציפייה שלכם כהורים או מורים לכך שהוא יתגבר על המצב ויגיב בדרך הרצויה. בדרך כלל, שיחה כזו בסמוך למצב המעורר תסכול מסייעת ומקטינה באופן משמעותי את הסיכוי לכך שתתפתח סיטואציה "מתפוצצת".

5. שיטת האסימונים: לאחר שהילד למד את ההתנהגות המצופה ממנו וקיבל כלים להתמודדות, רצוי להתחיל לתת חיזוקים. חיזוק הילד במצבים אלה מהווה את הדלק להמשך ההתנהגות הרצויה. אמרו לו על מה הוא מקבל את החיזוק והשתדלו לספר על כך גם לאנשים נוספים שנמצאים בסביבת הילד.

6. עקביות: היו עקביים בתגובות שלכם. שימו גבולות, אך אל תתפתו לתת עונשים גם אם ייתכן שהילד לעתים "ימעד", יחזור להתנהגות השלילית או ימשיך בה (חשבו כמה לנו קשה כהורים לשנות הרגלים!). זה בסדר שהילד לא מצליח כל הזמן במאה אחוז – זה לא אומר שהוא הרס הכל, אלא שאתם צריכים להזכיר לו כיצד עליו להגיב בפעם הבאה, להראות לו מה הוא לא עשה נכון ולבדוק במה הוא התקשה.

הכותבת הינה מומחית בטיפול התנהגותי קוגניטיבי וביופידבק, והרצתה בנושא בפני הורים במסגרת כנס של עמותת מרום ללקויי למידה

הכתבה התפרסמה באתר עשר פלוס - מגזין אינטרנט ייחודי להורים למתבגרים.

>> ניתן לשפר את רמת האיי. קיו גם בגיל ההתבגרות