עם יד על הלב, כולנו עושים את זה. פותחים עיניים על החופשות של המורים והמורות, במיוחד ביולי-אוגוסט. טוב, וגם קצת בפסח ובראש השנה, שלא לשכוח את כל אותם "גשרים" שמוקמים באורח פלא בין חג שבועות, פורים ול"ג בעומר. קל לנו לעשות את זה מהמשרה המלאה שלנו, שלא משאירה לנו דקה לנשום, מלבד בבקרים הקצרצרים של ימי שישי. על זה פחות או יותר, כתב, בכה וזעם רענן שקד בטור האישי שלו בידיעות אחרונות בשישי האחרון.
"בשישי בבוקר אין ייאוש – ואין ילדים – בעולם. על המזח אנחנו נתקלים בחברים במצבנו; הורים נטולי ילדים לשלוש שעות. רווקים־מחדש. אנחנו מתחבקים איתם כמו ניצולים מגורל משותף, ונפרדים במהירות. לאף אחד אין זמן לבזבז; הספירה לאחור נמשכת", הוא כותב, אבל החלום ושברו. ממשיך רענן: "ואז, בהדרגה, זה נלקח מאיתנו: "שישי משפחתי" בבית הספר של הילד. "יום המשפחה" בגן של הילדה – בשישי כמובן. "ספורט משפחתי" – רק בשישי בבוקר... שישי, שישי, שישי, שישי...
"אבל שישי בבוקר אמור להיות שלי! הרווחתי אותו. ולא רק אותו; גם את הימים הבודדים – באמת בודדים – בשנה שבהם מערכת החינוך לא בחופש רשמי כלשהו ומוכנה לקבל אליה את ילדיי לשמונה שעות קצרצרות ביום. הזמן הזה הוא שלי – שלי! – ואני לא מוכן שתיגעו לי בו. ואתן – גננות ומורות (וגננים ומורים) – צריכות להבין את מה שתמיד חשדתן בו והגיע הזמן לומר במלוא אי־הנעימות: כן, אתן בייביסיטר. מבחינתנו, לפני הכל, זה מה שאתן. ובשישי בבוקר בפרט".
"אל תקרא לי בייביסיטר"
ענבל הדס (39), מורה לאנגלית מזה 17 שנה, מחנכת ורכזת חברתית, בעלת תואר שני בניהול מערכות חינוך, קראה גם היא את הטור, והחליטה להשיב לאיש שכינה אותה ואת חברותיה בייביסיטר. הפוסט שהעלתה בעמוד הפייסבוק האישי שלה אתמול בבוקר כבר צבר 150 שיתופים וקיבל מאות תגובות בקבוצת "מורות משקיעות". זה מה שהיא כתבה:
"אל תקרא לי בייביסיטר. בטורו השבועי ב'ידיעות אחרונות' מסביר רענן שקד למורות ולגננות (ולמורים ולגננים) שהם לא יותר משירות בייביסיטר רווי חופשות, ואני נזכרתי בפעם האחרונה שבה שימשתי כבייביסיטר, אי-שם באמצע שנות השמונים.
כבר אז נדהמתי מהקלות בה ניתן להרוויח כסף במסגרת סטארט אפ די פשוט: מחכים שהילדים יתעייפו ויירדמו בכדי שניתן יהיה להמשיך ולצפות בטלוויזיה. אם להיות כנים, זה די מזכיר את האופן בו אנשים מסוימים תופסים את מוסד ההורות: המתנה ארוכה עד שיוצאי חלציך יתבגרו ויעזבו את הבית.
האם יש באמת קווים מקבילים בין עבודתי כמחנכת כיתה לבין בייביסיטר? לא רבותיי.
הוראה היא מקצוע מורכב ושוחק בו נדרשת היכולת להנהיג במשך שבע עד שמונה שעות רצופות שלושים ויותר ילדים שלא תמיד ששים להקשיב, ובתוך כך להקנות להם ערכים, לפתח יצירתיות ולעודד חשיבה. ממש לא עניין של מה בכך, שאותו אגב, מבצעים בלי עמדת עבודה קבועה, שולחן להניח עליו תמונות של הילדים או מינימום של פינה פרטית. הוראה היא מקצוע שעוסק בנפשם של ילדים ונמשך הרבה אחרי השעה ארבע, בבדיקת מבחנים, הכנת מערכי שיעור, מיפויים, מיילים וטלפונים. ואני לא בוכה, כל אלו חלק בלתי נפרד מדרישות המקצוע בו בחרתי.
אז מה נותן לכל כותב טור בצומת של "על מה אכתוב השבוע בואכה אין לי רעיונות חדשים" לגיטימציה לחוסר כבוד ולהשתלחות במורים? ומדוע עינם צרה בחופשות ובתנאי המקצוע? שהרי לאור הקושי הגדול באיוש משרות הוראה הם יותר ממוזמנים להצטרף. בפועל יש תחושה שאוהבים לשנוא את המקצוע שלי אך מעטים מוכנים להתחלף ולעסוק בו. ומדוע? הרי סיכמנו שהוראה היא בייביסיטר רווי חופשות.
וכן, בואו נפתח ונסגור אחת ולתמיד את נושא החופשות שכל העולם מרייר עליהן: החופשות הללו נועדו לאפשר לי לאגור כוחות ולהטעין מצברים. ואם אתם לא מבינים על מה מדובר, נסו להיזכר בחודשים יולי-אוגוסט כשאתם, עם שניים פסיק שלושה ילדיכם הפרטיים, מטפסים על הקירות וסופרים את הדקות לאחור. אני עם שלושים וארבעה דווקא מסתדרת לא רע בעשרת החודשים הנותרים.
אגב, כבר הוכח והודגם שמספר ימי החופשה של ילדי ישראל דומה לזה של תלמידי שאר העולם, כך שאני ממליצה לציבור בכלל ולאוחזים במקלדת בפרט להניע שינוי אחר בחברה הישראלית ולהגדיל את מספר ימי החופשה של ההורים, כדי שיוכלו לבלות יותר עם ילדיהם.
ובכל זאת, יש עדיין מי שמכבד ומעריך. צריך רק לקרוא את הטור המרגש של מאור זגורי ממש באותו עיתון כדי להבין שמלאכת ההוראה נוגעת ומשפיעה על רבים. אז בבקשה, צאו לי מסדר היום, מלוח החופשות, ובכלל מהעבודה. ואם עדיין יש לכם מה להעיר אני מזמינה אתכם להצטרף אליי, אך רק מתוך תחושת שליחות, שכן אחרת אין לכם סיכוי לשרוד".