נראה שכבר התרגלנו לאלימות הפושה בבתי הספר בישראל. הורים רבים מדווחים על אירועי ביריונות, חרמות, אלימות כלפי מורים ותלמידים, והמערכת מוצאת את עצמה חסרת אונים מול ילדים בגילאי יסודי.
גם בבית ספר יסודי בשרון התלמידים רבים ביניהם לא פעם, אבל לאחרונה התרחשה עליית מדרגה אצל ילדי אחת הכיתות הצעירות, שחווים אלימות מצד חבריהם לכיתה. לפי דיבריהן של אימהות בשכבה, יש באחת הכיתות שני ילדים שהפכו את הכיתה למערב פרוע מטעם עצמם. הם זורקים אבנים (כולל אבן שנזרקה על המורה בזמן שיעור), הופכים שולחנות במהלך שיעורים, ומפגינים אלימות פיזית כלפי הצוות והמנהל. מתברר שבכל פעם שאירוע כזה קורה, מופעל בכיתה נוהל "בריחה מהכיתה", וכל הילדים מתבקשים לקחת מהר את הילקוט וללכת בצורה מסודרת למעבדה. לא מדובר באזעקה או באירוע טרור לאומני חלילה, אלא פשוט פחד מהטרור הכיתתי שמנהלים שני אותם תלמידים.
על פי עדויות האמהות, השניים מאיימים ופוגעים במורים ובצוות החינוכי ומשחיתים ציוד של תלמידים בכיתה, טלפונים ניידים ותיקים למשל. "ברגע שמתחיל האירוע, כל הילדים מהר מהר לוקחים את התיקים ובורחים מהכיתה", מספרת אמא (השם המלא שמור במערכת) שבנה לומד בכיתה. "בשיחה שהתקיימה איתנו נאמר לנו על ידי פסיכולוגית בית הספר שזה מצב טוב, כי ככה התלמידים לא יפתחו הפרעה פוסט טראומטית. אבל אנחנו מפחדים. לא ייתכן שילד בן שמונה יחיה ככה".
נירה (שם בדוי), שגם לה יש בן בכיתה הזו, חשה צורך להסביר את הצד השני של המטבע בסיפור הלא פשוט הזה, ואולי קצת לסנגר על הילדים האלימים. "זאת כיתה מגובשת מאוד. הבן שלי אוהב מאוד להגיע לבית הספר. נכון שיש מקרי אלימות, בעיקר מצד שני ילדים ספציפיים, אבל חשוב לזכור הילדים האלו הם מאוד אהובים ומקובלים. הם נשמות טובות שלא יודעים לאן להפנות את האנרגיה שלכם. רוב מקרי האלימות הם נגד הצוות, ולא נגד התלמידים".
אבל בסופו של דבר גם התלמידים חווים את האלימות הזאת.
"וכשיש דבר כזה, על מנת שהילדים לא יהיו בסכנה ושלא יהיו חשופים למראות לא נעימים, יש נוהל יציאה מהכיתה – התלמידים לוקחים את התיקים עוברים ללמוד במעבדה".
נירה ממש לא מרוצה מהמצב הזה, אבל לטענתה אין באמת פיתרון. "בתור אמא התפקיד שלי הוא להגן על הילד שלי, שאם חלילה יקרה משהו אני לא אוכל לסלוח לעצמי, ולכן חשוב לי לעשות כל מה שאפשר כדי להגן עליו. אני לא יכולה לשלוח לרולטה רוסית כל פעם, וכבר התרעתי ואמרתי שזה רק עניין של זמן עד שיקרה אסון. אצלנו במדינה תמיד יש פתרונות אל רק אחרי האסון. אני לא יודעת מה הפתרון, אבל לא יכול להיות ששלוש שנים המצב הזה נמשך ולא משתנה שום דבר".
האם בית הספר עושה מספיק לפי דעתך?
"אני יודעת שבית הספר באמת עושה את כל מה שהוא יכול כדי לטפל במקרים האלו. בתחושה שלי צוות בית הספר מרגיש מתוסכל, כי אין לו מה לעשות. הכי הרבה שאפשר לעשות זה השהיה ליומיים, ואז הם חוזרים בחזרה לבית הספר וחוזר חלילה".
ילדים חוששים וחרדים להיכנס לכיתה
איך מגיעים למצב כזה? על פי גורמי טיפוליים, מדובר בילדים שכנראה לא חוו גבולות. "ילדים נולדים עם מעט מאוד גבולות פנימיים", אומרת קרן בן-ארי, פסיכולוגית קלינית. "הם מסוגלים לאכול שוקולד עד שיקיאו ולא ילכו לישון גם כשהם עייפים. באמצעות הצבה של גבולות חיצוניים אנחנו עוזרים לילד לבנות בהדרגה את הגבולות הפנימיים שלו ולפתח את הזהות והערכים שלו".
אז איך מגיעים למצב שילד בן 8 זורק אבנים על המורה?
"כשלילד יש התקף זעם והוא מגיב באלימות כלפי הסובבים אותו או כלפי עצמו, המבוגרים חייבים להציב לו גבול ברור. לא תמיד זה קל או פשוט, אבל זו החובה שלנו כהורים וכאנשי חינוך. ללא גבולות פנימיים, הנפש, העצמי והזהות של הילד, יהיו כאוטיים ומבולבלים ולא יתפתחו בצורה טובה. ילד צריך להרגיש שיש בעולם מישהו חזק ממנו שידאג לו וישמור עליו בעת הצורך. בבית הספר ובבית חייבים להתקיים גבולות כדי להבהיר לילדים שהם מוגנים, ויש להם על מי לסמוך".
"כשילד נוהג באלימות ולא מציבים לו גבול, הוא מרגיש הרסני וחזק יותר מהמבוגרים ומהחוק. ומתברר שלא רק הסביבה שלו חווה חרדה וחשש, אלא גם הילד עצמו. "התחושה הו יכולה לעורר חרדה מאוד גדולה, כי אז אין מי שישמור ויגן עליו בעת הצורך. פעמים רבות ילדים שלא הוצבו להם גבולות מתאימים בבית או בבית הספר סובלים מחרדה שמקשה עליהם ללכת לישון לבדם או לבצע משימות באופן מותאם לגילם. מסיבות אלה אנו חייבים להציב גבולות, כדי לשמור ולהגן על הילדים ועל הסובבים אותם".
אורית (השם המלא שמור במערכת), אמא נוספת לילד בכיתה, מרגישה שבית הספר פשוט לא עושה כלום בשום מישור. "הם זרקו על המורה אבנים, ולא פעם ראשונה, והיא לא הצליחה להגיע לבית הספרים מכאבים", היא מספרת. "אני יכולה לומר לך שהגעתי מבית ספר אחר ומאוד קשה לי, אין פה באמת יד קשה. יש פה הרבה סיסמאות של אפס סובלנות לאלימות, אבל עד היום זה לא היה. אני מיואשת וחוששת שיקרה משהו לילדים שלי".
יש ילדים שכבר נפגעים.
"הילדים האלימים פוגעים בצוות ופוגעים ברכוש התלמידים, ולשאר אין ברירה אלא לברוח בזמן התפרצות כזו. יש ילדים שלא מצליחים להיכנס לכיתה בעקבות חרדות וחששות, ולכן מבקשים מהם לצאת במהירות. בלית ברירה אני מחפשת מקום אחר שהילד שלי ילמד בו, למרות שאני גרה קרוב. אני בסך הכול רוצה שהילד שלי יחזור הביתה בשלום".
ממשרד החינוך נמסר: "מבדיקה שערך המשרד עולה כי ההחלטה על ההפרדה בין התלמידים במקרי קיצון נובעת מהרצון להגן עליהם מפני אלימות. השימוש בהפרדה כנוהל שבשגרה אינו מתקיים בבית הספר, ובכל מקרה השימוש בו אינו קביל. המשרד ינחה את בית הספר שלא לעשות שימוש במינוח".
מהמועצה האזורית נמסר בתגובה: "אנו רואים בחומרה כל מקרה של אלימות במערכת החינוך ופועלים באפס סובלנות כלפי התופעה. אנו מחויבים לשמירת שלום התלמידים ופועלים בהתאם להנחיות משרד החינוך והוראות חוזר המנכ״ל".