כבר חמישה חודשים לא נסעתי עם ילדיי באוטובוס. בכל זאת, קורונה. וחבל. נסיעה בתחבורה ציבורית עם ילדים צעירים זו תמיד עוד הזדמנות לפתוח חלון בבועה שגם כך הם חיים בה. יושבים יחד, בוהים בנוסעים, פוגשים את המגוון המבורך שיש לעיר בה אנו חיים להציע, וכך צצות השאלות הסקרניות. כבר חמישה חודשים שילדיי פוגשים כמעט רק אנשים ונשים שהם מכירים, ובסך הכל די דומים להם. עוד השפעה שלילית של הריחוק החברתי. אנחנו כבר יודעים שזה עוד יקח זמן. במערכת החינוך נערכו לשנת לימודים בקבוצות קטנות עם דגש על למידה מהבית. נערכים לזמן ממושך של חיים בתוך בועות קטנות והומוגניות יותר מתמיד. מערכת החינוך צריכה להיערך גם להשלכות החברתיות והערכיות של ההתכנסות הזו.
המגפה מעצימה את הפחד מהאחר והשונה, פחד שטבוע בנו גם כך. הריחוק החברתי שהיא תובעת היה קיים גם קודם במציאות החינוך בישראל, הנפרד על רקע מגזרי חינוך שונים ומצב כלכלי. בין ערבים ויהודים ישנה הפרדה גם במקומות המגורים והסביבות החברתיות כך שמרבית הילדים היהודים והערבים לא יפגשו זה את זה פנים אל פנים עד גיל ההשכלה הגבוהה. במגפה, כיוון שהחשש הפיזי סוגר אותנו ואנו נשארים במקומות הבטוחים לנו, גם רגשית, מי ששונים מאיתנו או סמויים מהעין מעוררים חוסר אמון - איך "הם" שומרים על עצמם ועל סביבתם? הנטייה הראשונית הזו להסתגרות מהאחר מתעצמת במיוחד בחברה שחיה בצל קונפליקט לאומי. הרי ערבים ויהודים זרים זה לזה גם ביום-יום, שכן הם מכירים בעיקר באמצעות מידע סטראוטיפי, מנוכר ואף עוין דרך אמצעי התקשורת.
מול כל זאת מוטלת אחריות גדולה על כתפי נשות ואנשי החינוך - לתווך לתלמידים את האחר שאינו נמצא בחדר. כיום תלמידים יהודים לא קוראים טקסטים של סופרים ערבים, לא לומדים על דמויות מופת ותרבות ערביים או ימי החג והזיכרון הקולקטיביים. החברה הערבית ותרבותה חסרה ונאלמת במציאות של מגזרי החינוך העברי. אין זו קריאה ללמד "על המיעוט הערבי". המורים וחומרי הלימוד צריכים להטמיע, באופן אקטיבי, את המציאות הישראלית - המגוונת, העשירה והמסוכסכת - בכל הגילאים ומקצועות הלימוד.
כיום תלמידים יהודים לא קוראים טקסטים של סופרים ערבים, לא לומדים על דמויות מופת ותרבות ערביים או ימי החג והזיכרון הקולקטיביים. החברה הערבית ותרבותה חסרה ונאלמת במציאות של מגזרי החינוך העברי
למרות שהתלמידים היהודים אינם חשופים אל הערבים באופן ישיר, התלמידים הערבים חווים את יחסי הכוחות בין הרוב היהודי והמיעוט הערבי פלסטיני באופן יומיומי. בין אם הם ערים לכך ובין אם לאו, יחסים אלו משפיעים רבות על עתיד כלל התלמידים כאזרחים בישראל. משרד החינוך כבר הכיר בחשיבות של טיפול בתחום הזה: ב-2016 פרסם משרד החינוך חוזר מנכ"ל בנושא שיח חינוכי על נושאים שנויים במחלוקת בכיתה והדגיש שהמטרה היא לעודד מורים לנהל שיח בכיתות. עוד נכתב כי "חינוך לתודעה פוליטית ואזרחית הוא מטרה רצויה וחשובה בכל מדינה דמוקרטית וגם במדינת ישראל."
התשתית החיונית לכך היא גיבוי מערכתי של משרד החינוך שכן כעת מורים, מנהלים וכותבי ספרי הלימוד חוששים לעורר מחלוקת. מחקר של פרופ' עירן הלפרין מ-2016 הראה כי למרות שכ-87% מהמורים ואחוז דומה מההורים חושבים שיש לעסוק בסוגיית יחסי יהודים וערבים בבית הספר, רק 47% מהמורים, ערבים ויהודים, חושבים שזו ציפיית המערכת הבית ספרית מהם. בחינוך הממלכתי דתי, 74% מהמורים חושבים שהמערכת מצפה מהם שלא ללמד את הסוגייה. מבעד לתמונה הכללית כדאי גם לשים לב לחינוך הערבי, אשר בו לשב"כ יש היסטוריה ארוכה של מעורבות במינוי תפקידים בכירים בתוך בתי הספר. מעורבות זו נוכחת בתודעה של נשות ואנשי החינוך הערבים במיוחד כאשר עליהם להתמודד עם סוגיות חינוכיות הקשורות לשייכות ולהזדהות לאומית פלסטינית.
דווקא במציאות של ריחוק, נשות ואנשי החינוך בשטח צריכים לדעת שהם יכולים להרחיב את היריעה של התלמידים ולדון איתם בצורה מעמיקה בנושאים הבוערים שעל סדר היום הן בתוך החברה שלהם פנימה והן בציבוריות הכללית. הם צריכים לדעת שלא רק שלא יסתכנו באובדן משרתם במקרה של תלונה מצד הורים, אלא להפך - יקבלו כלים והכשרה, ואף ליווי ותמיכה מן המערכת במקרה הצורך.
לחינוך תפקיד מרכזי ביצירת בסיס לאזרחות שוויונית ולשותפות המורכבת והשברירית שנרקמת כאן בין ערבים ויהודים. משרד החינוך מוכרח לקחת אחריות בגידול תלמידות ותלמידים לעתיד של הארץ הזו.
יעלה מזור היא רכזת תחום חינוך לחיים משותפים בעמותת סיכוי, הפועלת לשוויון ושותפות בין האזרחים היהודים והערבים