העולם נתפס מאוד אחרת מנקודת המבט של כל אחד מאיתנו, וזה נכון במיוחד בין אלה השונים פיזית או קוגניטיבית מהאחרים. בעוד חלק מהעולם מדובר ומונגש, דברים רבים נותרים מחוץ לשיח. מורה בבית ספר יסודי בארה"ב מצאה את עצמה לאחרונה בסיטואציה מפתיעה, כשתלמיד חירש הלומד בכיתתה שחרר נפיחה רועשת, ולא הבין מדוע יתר הילדים צוחקים פתאום.
בן השש התקשה לפענח את הצחוק, ואת העובדה שרבים מהילדים הסתובבו אליו והביטו בו, מסיבה אחת ברורה: לא היה לו מושג שפלוצים הן עניין רועש. המורה אנה טורפיאנו התמודדה היטב עם הסיטואציה, שאף שיעור הוראה לא מכין אותה אליה, ולאחר שהעניין תם ונשלם, העלתה פוסט מצחיק ומעורר חיבה והזדהות לפייסבוק, שזכה לתפוצה ויראלית.
"היום בכיתה א׳ אחד מהתלמידים שלי הפליץ ברעש גדול ותלמידים אחרים הסתובבו אליו. ההמשך הוא חלקים משיחה בת רבע שעה שהתקיימה רק בשפת הסימנים ביני לבין התלמיד החירש," היא כותבת.
"ילד: למה הם מסתכלים עלי?
אני: כי הם שמעו אותך מפליץ.
ילד: מה זאת אומרת?!
אני: אנשים שומעים יכולים לשמוע פלוצים.
ילד: רגע, הם שומעים את כל הפלוצים?!
אני: לא, לא את כולם אבל את חלקם.
ילד: איך יודעים את איזה הם שומעים ואת איזה לא?
אני: אה… אתה מכיר את זה שלפעמים כשמפליצים מרגישים את הטוסיק זז? את אלה הרבה פעמים שומעים. אבל אם הטוסיק לא זז, יותר סביר שהם לא שומעים."
ילד: תגידי להם להפסיק להקשיב לפלוצים שלי!!! זה לא יפה!!!
אני: ילדים שומעים לא יכולים להפסיק להקשיב לפלוצים. זה פשוט קורה.
ילד: אז אני פשוט אפסיק להפליץ.
אני: כולם מפליצים. זה בריא. אי אפשר להפסיק.
ילד: רגע, כולם? אפילו אמא שלי?
אני: כן.
ילד: ואבא שלי?ֿ
אני: כן.
ילד: אפילו את?
אני: כן."
הפוסט יצר הרבה דיונים על נגישות. "זה מתחיל בפלוצים, אבל הנושא האמיתי פה זו העובדה שרוב התלמידים שלי לא יכולים ללמוד את הקודים החברתיים האלה בבית," אומרת המורה בראיונות. "הרבה מהמשפחות לא יודעות מספיק טוב את שפת הסימנים כדי לתווך דברים מסויימים בעולם, מה שיוצר ילדים שהם מאוד מבודדים מהחברה. אני מקווה שהסיפור המצחיק שלי יעודד אנשים ללמוד את שפת הסימנים ולשלוח יד אל קהילת החירשים.