פרשת האונס באיה נאפה שאירעה ביולי אשתקד זעזעה את כולנו. בקרב הורים רבים שב וניצת החשש שמא הילדים שלהם יפלו קורבן לאירוע דומה או יהיו מעורבים בו, נראה שהולך וגובר החשש שמא הבנים שלנו יהיו אלה שיאבדו את אמות המידה המוסריות. הדאגה הובילה להקמה מהירה של מיזם הרצאות להורים ברחבי הארץ שמתמקדות במתן כלים לשיח פתוח על מיניות מיטיבה מחד, ואלימות מינית מאידך. במקביל, אנו עדים ועדות לעלייה בכמות הכתבות בנושא ולפרסום של ספרים העוסקים בסוגיה.
אין צורך להיכנס לפרטי האירוע באיה נאפה; אנחנו נחשפים לאירועי ניצול ופגיעה מדי יום. פעמים רבות אנו נוכחים לדעת כי לאירוע היו עדים ועדות רבים שלא התערבו או ניסו לעצור את הסיטואציה ובכך, למעשה, שיתפו פעולה ואיפשרו לפגיעה לקרות. מחקרים שנערכו בנושא הראו כי מי שעומדים בצד ונמנעים מלהתערב לא עושים זאת מתוך רוע או חוסר אכפתיות, אלא בעקבות חסמים המשתקים אותם.
אחד החסמים המשמעותיים הוא טעות בזיהוי: לא תמיד קל לזהות מקרה של פגיעה מינית, ולעיתים לא ברור אם המגע מתקיים מתוך רצון הדדי ובחירה חופשית או מתוך הכרח. החשש מהפרעה למגע בהסכמה גורם לרבים לוותר על התערבות ולהתעלם. לכך נוספים גם סטריאוטיפים מגדריים המשפיעים על היכולת שלנו לזהות מצבים של פגיעה: מחקרה של ד"ר דפנה צין מ-2019 מצא שנערים נוטים להאמין שכשנערה מביעה נכונות ראשונית למגע מיני, לא לגיטימי שהיא תרצה להפסיק באמצע. אמונה זו מונעת מהם לזהות מצבים מסוימים כפגיעה.
חסם נוסף המונע מעדים להתערב הוא פיזור אחריות. לכולנו יש נטייה טבעית לחשוב שמישהו אחר כבר יתערב במקומנו, אך דווקא באירוע עם עדים רבים ישנה סכנה גדולה יותר שאף אחד לא יתערב. לכך נוספת התפיסה המוטעית שזה לא התפקיד שלי להתערב בסיטואציה. גם לחץ חברתי משחק כאן תפקיד: נער או נערה שרואים שאף אחד מהחברים לא מתערב, מרגישים שהתערבות תסמן אותם כחריגים. על נערים רבים מופעל לחץ נוסף להוכיח "גבריות" בכל סיטואציה, כלומר לרצות תמיד במין ולעודד תמיד חברים לרצות במין. ואם לא די בכך, לרבים חסרים הכלים המעשיים לתגובה נכונה ובטוחה.
בכל זאת, בעולם זיהו את הפוטנציאל הטמון ב"עומדים מהצד" ופיתחו מגוון תוכניות חינוכיות שמטרתן להנגיש למתבגרים ומתבגרוות כלים פרקטיים להתערבות במקרי פגיעה. התוכניות הללו הוכיחו את עצמן כיעילות ומצליחות להוביל לצמצום היקף האלימות המינית במקומות בהם הופעלו. חשוב להבהיר שהתערבות היא לא בהכרח פניה ישירה או עימות עם התוקף; התערבות יכולה להיעשות על ידי הסחת דעת, דרך עידוד צופים וצופות להגיב יחד, או באמצעות קריאה למבוגר אחראי או למשטרה.
איך מחנכים להתערבות אחראית ונכונה?
אפשרות אחת היא לפתוח את השיחה עם מקרה אקטואלי (אלו מתפרסמים, לצערנו, חדשות לבקרים) ולשאול את המתבגרים והמתבגרות אם שמעו על האירוע, מה הם חשבו או הרגישו לגבי מה שקרה, מה הם חשבו על התוקף ומה דעתם על אלה שהיו מסביב ולא אמרו כלום. אפשרות אחרת היא לשתף אותם באירוע מגיל ההתבגרות שלנו. ספרו להם מה קרה, איך נהגתם (גם אם לא התערבתם) ובקשו מהם לשתף אתכם במחשבות שלהם. היו כנים איתם; כך יוכלו לגלות אמפתיה.
בהמשך, נסו לנרמל את הסיטואציה והדגישו את החשיבות של התערבות כדרך מעשית לעצירת מקרי ניצול. אפשר ורצוי להציג בפני הילדים את המצב הקיים ומשם להמשיך למסרים שאתם רוצים להעביר: ספרו להם כי במרבית מקרי הניצול יש עדים שלא מתערבים, ושאלו אותם למה הם חושבים שזה קורה. הציגו בפניהם חסמים נוספים ודברו על הלגיטימיות של התחושות הללו. שאלו אותם: האם כמי שעדים לסיטואציה יש לנו אחריות להתערב? האם היית רוצה שמישהו שרואה אותך חווה ניצול יעזור לך?
בחלק השני של השיחה, העניקו לילדכם כלים מעשיים פשוטים להתערבות נכונה בטוחה. הבהירו להם כי די בהתערבות מינורית כדי לגרום לתוקף להבין שעליו להפסיק. התערבות ישירה היא אמנם אפקטיבית, אבל ישנן דרכים נוספות ויעילות לא פחות לעצור את האירוע, כמו הסחת דעת או התערבות עקיפה. הדגישו זאת בפניהם.
בדיוק כפי שאנחנו מחנכים את ילדינו לשמירה על איכות הסביבה באופן יומיומי, כך עלינו לסייע להם גם להתגבר על החסמים המונעים מהם להתערב ולסייע למי שזקוקים לעזרה. עלינו לעודד אותם לגלות אמפתיה, במיוחד למוחלשות ולמוחלשים.