לפעמים, בערך סביב גיל שנתיים האיום, החששות מתחילים לחדור ללב. האם יש סיכוי כזה, תשאל את עצמה האם המבוהלת כשתעמוד אל מול הלבה הגעשית המשתוללת שפעם, ממש לא מזמן, היתה הילד המלאכי שגידלה בריחמה, האם יכול להיות שילדתי מפלצת? העיתונאית סטפני ספרנגר החליטה להעלות את הסוגיה על הכתב, והתגובות הרבות הוכיחו לה שהיא ממש לא לבד.
״הפרצוף שלה אדום כמו סלק וגופה מתייפח. הבת שלי דופקת את עצמה על רצפת החנות בזעם״, היא כותבת. ״סבתא שלה התכוננה לקנות לה שמלה חגיגית, אבל בתי זועמת כי היא רצתה שלוש שמלות. גם את זאת שלא הסתובבה טוב, לטענתה. וגם את זאת שסירבה אפילו למדוד. היא רוצה את כל השמלות וזהו. במקום להגיד לסבתא תודה, היא בוכה בשיגעון על הרצפה המלוכלכת. וזה לא שהיא מפלצת. היא ילדה בת שלוש״.
יש לספרנגר המון דוגמאות ל"התנהגות המרושעת והמנוולת", לדבריה, שיוצאת מבתה ללא סינון, וגורמת לה לחזור על המנטרה הזאת שוב ושוב. ״לפני שאנחנו יוצאות מהבית, היא אף פעם לא מסכימה ללכת לשירותים. אז אני אומרת לה: אמא צריכה לשירותים נורא! ואז היא אומרת: את חייבת? את תעשי בתחתונים? ורק כשאני אומרת שכן היא רצה כדי להשיג אותי ולתפוס את מקומי על האסלה. היא לא סדיסטית. היא ילדה בת שלוש״.
הדוגמאות רבות וכך גם הקרבות בבית. וספרנגר חוזרת ומזכירה: היא לא דרמה קווין, היא לא אדם אנוכי ושפל. היא לא מופרעת או רעה. היא רק בת שלוש. ספרנגר היא גם אם לנערה מתבגרת, ובין השתיים האלה מרגישה כמו שצועדת בשדה מוקשים. ״גם עם הקטנטונת שלי לא עוברות דקות עד שאני פוגשת בצד האפל שלה. היא תמיד בוכה על אי-צדק כזה או אחר שנעשה לה. בין אם לא הרשיתי לה לאכול קופסת ממתקים ענקית בשלמותה, או שמנורת הלילה שלה לא במקום הנכון. היא תמיד בסוג של PMS. אני חייבת להזכיר לעצמי כל הזמן שהיא בת שלוש. אבל בינינו,״ היא לוחשת, ״היא די מניאקית. לפחות אני יודעת שזה זמני.״
"כולנו יכולות להתחבר לקושי של האמא הזאת"
"כשמישהי מגיעה לכתוב דברים קיצוניים, מתחת לדברים שלה נמצאים תסכול וקושי ומצוקה עצומים", אומרת יעל ארבל, אמא ומנחת הורים מ"הבית להורות מקרבת". "אני משערת שהיא גם חווה חוסר אונים ואולי אפילו ייאוש לנוכח ההתנהגויות של בתה, שהיא לא יודעת איך להתמודד איתן ומה לעשות כדי להפחית אותן, מתקשה להבין ולקבל את ההתנהגויות האלו, לא מבינה למה הילדה מתנהגת ככה, ותולה אותן בגיל הרך של הילדה. וכשהתנהגויות אלו חוזרות שוב ושוב על עצמן, אני מניחה שצרכים מאוד עמוקים של ספרנגר כאמא הולכים ומצטמצמים, כמו – מרחב אישי, חופש, ואפילו אוויר לנשימה.
"אני מניחה שכולנו כאימהות יכולות להתחבר לקושי ולתסכול ולמצוקה לעתים שקשורים בהתנהגות ילדינו. אני גם בטוחה שרבות מאתנו יזדהו עם הצרכים העמוקים שספרנגר מנסה לבטא ושאינם מתמלאים לאורך זמן בקשר עם ילדינו כמו הצורך בהתייחסות ובהקשבה למה שאנחנו מבקשות, בהכרת תודה קטנה אפילו על הדברים שאנחנו עושות למען ילדינו, בהתחשבות בסיסית שהיינו רוצות לקבל כשאנחנו מנסות למלא צורך בסיסי שלנו כמו ללכת לשירותים. מבחינתי כל רגש שאנחנו מרגישות הוא לגיטימי ויש מקום להרגיש אותו ולתת לו ביטוי".
יחד עם זאת, מבקשת ארבל להדגיש שתי נקודות חשובות ובסיסיות.
1. חשוב להפריד בין החוויה הפנימית לאופן בו בחרה ספרנגר להתבטא באמצעות שיפוטים קשים על ילדתה בת ה-3, והאשמות והכללות לכל קבוצת הגיל שבה היא נמצאת. ספרים שלמים ומאמרים אין ספור נכתבו על כוחה של המחשבה לברוא מציאות. וכמו שמחשבה יכולה לברוא שפע וטוב, היא גם יכולה לזרוע הרס וליצור נזק. מילים כתובות ומדוברות הן ביטויים הממשי של המחשבה. ואם אלו באמת המחשבות של סטפני ספרנגר על בתה – שהיא מרושעת, מנוולת, מניאקית, משוגעת, מפלצת ועוד שיפוטים שבהם היא משתמשת, איזה סוג מערכת יחסים היא מייצרת עם בתה לטווח הארוך? לא צריך להיות איש מקצוע גדול כדי להבין, ששיפוטים מהסוג הזה כלפי אדם אחר יוצרים מערכת יחסים מכאיבה של ריחוק וניכור שילכו ויגדלו לאורך זמן. גם אם ספרנגר לא מבטאת במילים בנוכחות בתה את השיפוטים הללו והיא "רק" חושבת וכותבת אותם לציבור הרחב, ילדים קולטים את התדר של ההורים שלהם, ילדים מבינים הרבה מעבר למילים שנאמרות להם, ילדים מרגישים את ההורים שלהם. ילדים מחקים את ההורים שלהם. ילדים רבים מרגישים את התדר השיפוטי כלפיהם בבית ותוהים לעצמם האם אמא שלי עדיין אוהבת אותי בכלל?
האם היית מסכימה שזרים ידברו אל הבת שלך ככה?
מדובר בפעוטה רכה בת שלוש. שהייתי רוצה להגיד לאמא שלה: תעצרי רגע. האם את שמה לב איך את מדברת אל הילדה הרכה שלך לפני כל-כך הרבה אנשים? אם מישהו אחר בעולם, חברה שלך, או שלה, גננת או שכנה היה מתבטא ככה כלפי הילדה שלך, האם היית מסכימה שהם ידברו אליה ככה? כהורים, שהביאו לעולם ובחרו לגדל ילדים, תפקידנו הראשון הוא להגן עליהם. ומי מגן על הילדה הרכה שלך? תתארי לעצמך לרגע כמה בדידות עשויה להרגיש ילדה שככה מדברת עליה אמא שלה?
אז עם מה זה משאיר אותנו – דברי שבח בלבד כלפי הילדים שלנו?
ארבל: "ממש לא. אני לא אומרת להפסיק לשפוט אותה, זה לא אפשרי כי מנגנון השיפוט קיים עמוק בתוכנו. אני כן מציעה לכולנו לעצור, לזכור ולהזכיר לעצמנו שהמילים יוצאות מתוך מצוקה. במקום להמשיך ללבות את המילים בתוכנו, מומלץ לקחת נשימה, אפשר גם לטפל בעצמנו קודם ולשאול רגע: מה אנחנו מרגישים עכשיו? למה אנחנו כל כך כועסים? מה אנחנו צריכים עכשיו? אם נצליח ליצור לשתי דקות או לכמה שניות אפילו מרווח קטן בין הכעס שלנו ובין התגובה השיפוטית שלנו, תצא לנו תגובה הרבה פחות שיפוטית ויותר מתונה. המרווח הקטן הזה כשלעצמו הוא התחלה טובה ליצירת פחות תגובתיות ולקראת התנהלות חדשה עם ילדתך.
2. הנקודה השנייה שחשוב להתעכב עליה היא מה עובר על הילדה ברגע הזה? חשוב להבין כאן משהו שיהיה ברור אחת ולתמיד – התנהגויות לא קורות סתם ככה מעצמן. הן לא קורות בגלל שהילדה בת 3 ובטח לא בגלל שככה "כל" הילדים בדור שלה מתנהגים, ולא בגלל שסתם בלי סיבה התחשק לה לבכות בהיסטריה ולהישכב על הרצפה.מאחורי כל התנהגות יש סיבה. בין אם אנחנו מודעים לה ובין אם לא.
תחשבו על זה, כשתינוקת רעבה מתחילה לבכות לא יעלה על דעתנו לקרוא לה "רעה" או "מנוולת", נכון? כי ברור לנו שהיא צריכה משהו, גם אם אנחנו לא תמיד יודעים מהו אותו דבר שהיא זקוקה לו כרגע. נמשיך לחפש ולהציע לה עד שהיא תירגע. כך גם עם פעוטה בת 3 – היא בוכה כשהיא נמצאת במצוקה, כשמשהו קשה לה או כואב לה מבפנים. הבכי של ילדה בת שלוש שונה קצת מתינוקת שרק נולדה, הוא מתבטא גם בהתנהגויות מסוג שאנחנו לא אוהבים - בלהרביץ, בלהשתטח, בלבכות, בלבעוט ובשלל התנהגויות דומות. לילדה בת שלוש אין צד אפל. היא לא רעה, או מופרעת או מפלצת. לא בגלל שהיא בת שלוש ושזה יעבור לה עם הגיל – אלא בגלל שהיא אנושית, בדיוק כמונו. כשם שהיא הייתה אנושית כשהיא נולדה, ולא מלאך, כך היא אנושית היום, ולא מפלצת, כשהיא מבטאת דרך ההתנהגות שלה את המצוקה שהיא חווה.
אז מה בעצם לדתך עבר על הפעוטה בחנות הבגדים לדעתך?
"ילדה בת שלוש בחנות שמלות. כמו ילד בחנות ממתקים. יש שם מאות שמלות יפהפיות, מקסימות, בשלל צבעים מטריפים, שמלות מסתובבות, חלומה של כל ילדה. בקלות רבה ילדה בחנות שמלות יכולה להרגיש כמו נסיכה. לרגע אחד קסום, היא יכולה למדוד כמה שמלות שתרצה. ואז... פתאום צריך להתעורר מהחלום. סבתא באה ואומרת לה – 'אנחנו צריכות ללכת. תבחרי שמלה ונלך'. ללכת? בדיוק כשהרגשתי לרגע את החוויה הקסומה שוב לרגע? לבחור שמלה? איך אני יכולה לבחור מבין כמות השמלות המדהימות שנמצאות כאן? אני ילדה בת שלוש. איך אני יכולה לבחור? אבל סבתא כבר החליטה שהולכים ואני צריכה לעשות את מה שהיא אומרת?
וכך, בתוך הקסם של חנות השמלות, הילדה מתעקשת, לא רוצה לוותר על החוויה שכרגע חוותה. עושה כל מה שהיא יכולה בשביל לקנות לעצמה עוד רגע קטן בחנות הקסומה. קשה לה לבחור שמלה, קשה לה להתכנס רק לאחת, קשה לה לוותר על ההרגשה הטובה. קשה לה שבוחרים ומחליטים במקומה. היא קטנה, חסרת אונים, אין לה שום השפעה. סבתא היא זו שקובעת. היא זו שמשלמת. היא זו שמחליטה. ועם כל האמצעים הקטנים שלה בת ה-3 יוצאת למלחמה – מלחמה על הצרכים שצועקים בתוכה להתמלא – על הצורך שיראו אותה, שיעזרו לה לבחור, על הצורך העצום שלה (של ילדים בכלל), לשחק, על הצורך שלה לבחור לבד אם ללכת או להישאר (אז מה אם היא רק בת שלוש, יש לה את הצורך הזה כמו לכולנו), על הצורך באמפתיה גם כשהיא בוכה ונאבקת, על הצורך שיראו אותה, שיבינו גם כשמאוד קשה לה להסביר. על הצורך להיות נוכחת בהוויה מלאה לעוד כמה רגעים בתוך החלום הזה שנקרא "חנות השמלות".
אחלה, אז מה אנחנו צריכים לעשות? לאפשר לה להגשים פנטזיה במשך שעות?
"צריך להבין קודם כל שהיא לא מנוולת וכפוית טובה שהיא לא אומרת תודה. איך היא יכולה להגיד תודה כשהצורך בתוכה צועק להתמלא? אין לה מקום בתוכה לתודה כרגע. מה גם שהיא לא מבינה הליכות ונימוסים, קודים של מבוגרים, היא גם לא חיה כמו רובנו המבוגרים לפי 'מה יגידו' ו'לא נעים', ולא משנה לה אם זה בבית, או בחנות השמלות, או באמצע הרחוב. היא יודעת רק דבר אחד – יש בה צרכים שרעבים להתמלא והיא מבטאת אותם בעוצמה, ונלחמת עליהם ככל יכולתה כדי למלא אותם.
"כהורים, האחריות לקשר ולבניית מערכת היחסים עם ילדינו תלויה בנו. כשילדה בוכה בקול רם כל-כך, כדאי שתידלק לנו נורה אדומה שאומרת לנו, שהילדה שלנו חיה במצוקה פנימית. שיש צרכים שלא מטופלים שם לאורך זמן. אין לצפות מילדה בת שלוש שתיקח אחריות על עצמה או על האופן שבו היא מתבטאת. לעומת זאת, זה כן בידיים שלנו כהורים. חשוב שנדע לזהות את הסיבות להתנהגויות שלהם – חשוב שניתן לילדים שלנו התייחסות ומענה לצורך שלהם, לפני שהוא הופך לכאב פנימי בלתי נשלט שהביטוי לו הוא התנהגויות קשות כמו שספרנגר מתארת.
ואולי בכל זאת, זו פשוט התנהגות אופיינית ל"גיל שנתיים הנורא"?
"ממש לא. בחוויה שלי כאמא זהו גיל מתוק ומקסים כמו כל הגילים שבאו לפניו ואחריו. כמו כן אני יודעת להגיד שהתנהגויות מהסוג הזה שהיא מתארת אינן עוברות מעצמן אלא דווקא הולכות ונהיות ברורות יותר. אם אתם כהורים סובלים מהתנהגויות כאלו – חשוב לטפל בזה. זכרו, התנהגויות שכאלו מבטאות מצוקה פנימית של ילד, שחשוב לזהות אותה ולתת לה התייחסות ומענה. אל תזניחו את ההתייחסות שלכם לילד/ה שלכם במחשבה ש'זה רק הגיל' ושזה יעבור בקרוב. הורים שמנהלים עם ילדיהם תקשורת שוטפת שיוצרת קרבה וחיבור על בסיס יומיומי, לרוב אינם סובלים מהתנהגויות כה חריגות, וחווים ילדים שמוכנים לשתף פעולה, להתפשר וכן, גם ילדים שאמפתיים לאחים ולהורים שלהם. זה אפשרי, לא כדאי להישאר עם הקושי לבד. ואפשר לעשות שינוי בכל גיל".
>> זה מוכח: נמצאה הסיבה המדעית למה אנחנו אוהבים יותר את הילד הצעיר במשפחה