כיצד עוזרים לילדה בת שנה וחצי להיפרד מחפץ מעבר? מה צריך לומר לבת שנתיים שזורקת אוכל לרצפה? ואיזו תגובה נכונה לילדה שמכה את ההורים? אתם שאלתם, מיכל דליות ענתה
מיכל דליות | mako | פורסם 10:12 02.10.12
מקור נחמה, אבל חשוב להיגמל ממנו בזמן|צילום: istockphotoבן ארבע ועדיין רוצה מוצץ
יוכי: בננו בן 4 וחצי ועדיין מוצץ מוצץ בלילה. כאשר הוא קם בבוקר, הוא רוצה להישאר עם המוצץ ואף ללכת איתו לגן, וגם כאשר חוזר הביתה אומר שהוא עייף ובוכה שהוא רוצה מוצץ. אילולא היה בכך נזק לטווח הארוך, בצורת שיניים בולטות, לא היה אכפת לי לתת לו מוצץ שמשמש לו מקור נחמה, אך העניין האסתטי הזה מאוד מפריע לי. זה מגיע למצב שהוא מבקש ולא מקבל, או שאנו שולפים את המוצץ מפיו, מה שגורר בכי וצעקות. קשה לי מאוד ואיני יודעת האם עליי פשוט להניח לכל העניין ולקבל את זה שבעתיד תהייה לו פלטה ליישור שיניים.
מיכל דליות: יוכי, ממש לא! האם את מוכנה להקריב את שיניו ואת החינוך שלכם רק בגלל שהוא בוכה? זה נכון שמוצץ מנחם, ולכן הוא חשוב לרגעים כאלה של נחמה. את חייבת להיות נחושה ותקיפה (לא תוקפנית) ולקחת את המוצץ מיד עם קומו בבוקר ולהחזיר אותו לפיו רק בעת השינה בלילה. והוא יבכה, ברור! בכי זו שפה. על ידי הבכי הוא מצליח לשבור אותך ולגרום לך למעוד בערכים שלך עצמך. ממתי אנחנו פוחדים מבכי של ילד? ועוד בן 4 וחצי. אני מעודדת אותך לעשות את המעשה הנכון ולהחרים את המוצץ המזיק הזה. בהצלחה.
בת השנתיים זורקת אוכל לרצפה
רמי: בתי בת שנתיים, ובהחלט אפשר לזהות שהיא נכנסה לגיל שנתיים הנורא. היא בסך הכל ילדה מקסימה וטובה, ואנחנו מתמודדים עם מאפייני הגיל בצורה סבירה, אבל מתקשים סביב נושא האוכל. היא לא אכלנית גדולה ואף פעם לא היתה. משקלה באחוזונים הנמוכים ותמיד היה ככה. עשינו לה בדיקות דם לפני כמה חודשים והן יצאו תקינות, אבל תמיד אנחנו חוששים שאם לא תאכל מספיק הן מתישהו לא יצאו תקינות. בארוחות איתנו היא זורקת אוכל לרצפה לפעמים, ממש כדי שנגיב, ומבקשת לרדת מהכיסא אחרי כמה דקות ואחרי שאכלה כמה ביסים. כיצד להגיב לזה?
מיכל דליות: רמי, הקטנה שלכם משחקת איתכם משחקי כח ובינתיים היא גם מנצחת. היא בעצם מוכיחה לכם שהיא זו שקובעת האם ומה ייכנס לה לפה. אני מציעה להודיע לה שמהיום אתם לא מדברים איתה יותר על אוכל. היא זורקת על הרצפה, אתם מרימים ושמים בפח. אם היא קמה מהשולחן – סימן שסיימה ועוד תוסיפו שהיא בוחרת כמה לאכול. לילד של מאבקי כח כדאי לתת בחירה. כמובן שהיא תהיה, בדרך כלל, בין שתי אופציות שאתם מציגים בפניו. במקרה זה אין אופציות אחרות: רוצה או לא רוצה. תבין, רדיפה אחרי אוכל ועיסוק אובססיבי באוכל בגילאים האלה עלולים להיות זרעים של הפרעות אכילה בגיל ההתבגרות. תניחו לה. תעשו כל חצי שנה בדיקות ואם אמנם יחסר לה משהו, תוסיפו אותו בצורת כדורי ויטמינים המתאימים לילדים. כל זמן שתאבקו איתה, היא תאבק בחזרה ותוכיח לכם את שליטתה בעצמה ובכם.
איך עוזרים לילדה להיפרד מחפץ מעבר?
דותן: ילדתי בת השנה וחצי, וכמו כל ילד רגיל, נקשרה לצעצוע. בעלי ואני מותשים מהצורך שלה להיות מחוברת אליו ובמאמצים שונים, כמו גירויים כאלו ואחרים, אנו גורמים לה להתנתק ממנו לפרקי זמן קצרים וארוכים. היא רוצה לקחת אותו גם לגן. מה עליי לעשות? בבית היא ישנה עימו ולא מוכנה להירגע כשהוא לא לצידה. האם זה בסדר בגיל כזה רגיש לעשות את הגמילה?
מיכל דליות: גמילה עושים בכל גיל, ובמיוחד אם נראה שזה אובססיבי ומפריע לילדה. מה שאת מספרת נראה כמו תלות לא רגילה, ולדעתי אתם צריכים לייצר מצבים בהם היא נמצאת ללא הצעצוע שעות ארוכות. עשו זאת לאט ובנחישות. אם תצאו לחופשה ו"תשכחו" את הצעצוע בבית, הילדה תתגעגע אליו מאוד ביום הראשון ותתרגל להעדרו ביום השני. ככה זה בדרך כלל עובד. ייתכן וגם יש פה שליטה של הקטנה בכם והעסקת יתר שלכם סביב הנושא. כדאי לגמד זאת. בהצלחה.
הילדה מכה אותנו
כרמית: יש לנו ילדה בת שנה ושמונה חדשים, מקסימה אמיתית, רק שהיא מכה אותנו המון. כאשר מחליפים לה טיטול היא בועטת בנו, כאשר מרימים אותה והיא לא רוצה היא נותנת לנו סטירה, והיא גם לא חוסכת שבטה מילדים אחרים. אנו אומרים לה שזה אסור ושלא מכים, אך זה לא כל כך עוזר.
יש גילאים בהם הילד מבין התנהגות ולא דיבור|צילום: ליאור קסוןמיכל דליות: כרמית, יש לך ילדה קטנה חזקה וכוחנית. ילד בגיל כזה לא מפסיק לעשות משהו בעקבות שיחות. הוא עושה דברים או מפסיק אותם אחרי שהוא מבין שלא כדאי לו. כרגע אני מניחה שאחרי כל מכה כזו שלה היא מקבלת מכם הסבר (בפעם המאה ועשר), תוכחה, גערות וכו'. וגם אומרים לה "זה לא נעים לי", נכון? אני מציעה להתנהג בצורה של "זה לא נעים לי". אם מרימים אותה והיא סוטרת, להוריד מיד וללכת לחדר אחר עם פרצוף מאוד עצוב. אחרי כמה פעמים כאלה היא תבין את המשמעות של העלבתכם. ואם היא רצה ומתחנפת – אל תסלחו כל כך מהר. אל תדברו איתה על הנושא ואל תעירו יותר (כל זה הינו רווח פסיכולוגי עצום של תשומת לב) אלא תהיו שקטים, נחושים ועקביים.
חמותי מתעבת אותי
גלית: אני ובעלי בהריון ראשון, משני הצדדים זה גם יהיה הנכד הראשון, אבל בתוך כל האושר והציפייה מפריע לי שחמותי פשוט מתעבת אותי. זה מגיע בעקיצות, בהתעלמויות ולפעמים בשיחות שהיא מנהלת עם בעלי כשהיא חושבת שאני לא שומעת. היא לא מצליחה לקבל את זה שבעלי אוהב אישה, ושהוא התחתן איתה ומביא איתה ילדים, וזה הולך ונעשה חמור ככל שהזמן עובר.
מיכל דליות: גלית יקרה, עצוב לי לקרוא את מכתבך. אוי ואבוי. האם בעלך מבין את זה? שם לב לזה? מסכים שאמנם זה כך? אם כן – הלוואי ויהיה לו אומץ לעמוד מול אמא שלו ולתת לה אולטימטום: או שהיא מפסיקה ומתנהגת כאילו היא מחבבת אותך או שאתם לא באים לשם ולא מזמינים אותם. לצערי, רוב הנשים והגברים שנמצאים במצב כזה חסרים את האומץ להעמיד את ההורים שלהם על מקומם. תשובה ממני כאן לא תהיה מספקת. אני מציעה לך ליצור קשר עם משרדי ולקבל הצעה להדרכה בנושא.
