מה עונים לילדה ששואלת על אביה שנטש?

הפעוט לא רוצה לשבת בעגלה

עידית: בני, בן 10 חודשים, אינו מוכן לשבת בעגלה במקומות ציבוריים ורוצה רק ידיים. בסופר מרקט, בקניון, במסעדה, בחנות, ואפילו באוטובוס - הוא משתולל וצועק בקולי קולות שירימו אותו מהעגלה. יש לציין, כי כאשר מטיילים איתו בחוץ בעגלה, הכל בסדר והוא רגוע. ניסינו הכל: נתנו לו נשנוש, כמו עוגיה למשל, אבל ברגע שהעוגיה נגמרת שוב מתחילות צרחות; ניסינו גם, למרות המבוכה הגדולה, לא להרים אותו כלל ולתת לו להבין כי הצרחות לא גורמות להרמה מהעגלה, אך גם זה לא עזר.
מה עוד אפשר לעשות? הילד כבר כבד, לפעמים באוטובוס זה ממש מסוכן שהוא על הידיים ולא קשור בעגלה, המבוכה גדולה ויש הרבה "יועצים" (אולי הוא רעב, צמא, קר לו חם לו,עייף) סביב.

מיכל דליות: עידית יקרה, הבן שלך פשוט מוכיח לך ש"את לא יכולה עליו". הוא מוכיח לך שהוא מסוגל לגרום לך לעשות מה שהוא רוצה למרות שאת לא רוצה. בכי זו שפה. צרחות זו שפה. זו הדרך של ילדים קטנים לגרום לנו להקשיב להם ולעיתים קרובות, גם לגרום לנו לתת להם את מה שהם רוצים.
כשמעניין לבן שלך, כמו בזמן טיול, הוא יושב בכיף, אבל כשלא מעניין לו (גמר לאכול או סתם יושב במסעדה) לא בא לא לשבת (ולא חם לו ולא קר לו והוא לא רעב והוא לא עייף, הוא פשוט עקשן וחזק) – ואז הוא מדבר בשפה היחידה שבינתיים הוא מכיר ועל ידי הצרחות הוא אומר לכם "תרימו אותי. לא בא לי לשבת כאן בשקט. אני רוצה פינוק". ועד כה זה עזר לו. עובדה, מרימים אותו.

בן השלוש עושה לי דווקא

חן: יש לי ילדה בת שלוש וחצי וילד בן שנתיים. הילד מתנהג בשליליות כל הזמן ויעשה כל מה שאני אומרת לא לעשות. לדוגמה: הוא תמיד חוטף לאחותו את הצעצוע שהיא מחזיקה ומיד אחר כך דואג גם להרביץ לה; אם אומר לו לא לגעת בחשמל הוא ימהר לגעת בו; אם אומר לו "אתה עומד לשפוך את הפטל, תיזהר", הוא ימהר לשפוך אותו בכוונה.
אני מרגישה שהוא עסוק כל היום בלעשות לי דווקא, ובזמן האחרון אני מרימה את קולי לעיתים תכופות ומרבה להעניש אותו. אני יודעת שזה לא עוזר וזה לא משנה את ההתנהגות שלו. קראתי באחד מהטורים שלך שהעונש צריך להיות קשור למעשה. אך במה אוכל להענישו כאשר הוא שופך את הפטל על הרצפה? כמובן שאני לוקחת ממנו את הכוס והוא לא מקבל יותר, אך עדיין ההתנהגות חוזרת. ובמה אוכל להענישו כאשר הוא לדוגמה אוכל בננה ומחליט למרוח אותה על הרצפה? כמובן שאני לוקחת לו את הבננה אבל מעבר לזה נותר לי רק להכניסו לחדר לעונש. ושוב, העונש בחדר לא עוזר.
אני כל היום מתעסקת במה שהילד עשה ולטפל בנזקים שהוא עושה.

מיכל דליות: חן, הבן הקטן שלך (כולו בן שנתיים) הוא ילד של מאבקי כוח. אני מנחשת, דרך אגב, שבתך הגדולה ילדה ממש טובה. נכון? אז הקטן כבר שם לב לזה והחליט שהוא יהיה השובב בבית. כלומר, הוא המתנגד. הוא לא עושה את זה כי הוא נהנה להרביץ לאחותו או שהוא נהנה למרוח את הבננה, הוא עושה את זה כדי להראות לך שהוא יכול. שהרצונות שלו והיכולות שלו ברשות עצמו.
זה כשלעצמו הרי טוב, זה שלב בהתפתחות, העניין הוא שהילד לוקח את זה למקומות של מאבק ועשייה שלילית וזה רע.

צאי מנקודת הנחה שהוא מבין מצוין מה שאת אומרת ומה שאת עושה. ואם למשל הוא מורח את הבננה תגידי לו שבפעם הבאה לא תתני לו בננה כי את לא רוצה את הלכלוך הזה. למחרת הוא יבקש בננה ואת לא תתני לו. הוא יכעס עלייך ואולי ישתולל ואת תתנצלי ותגידי לו שאת חוששת שהוא ילכלך את הבית ואת הרהיטים ולכן תחכי עם הבננות עד שהוא יגדל קצת, או שאת תתני לו כל פעם ביסים קטנים לפה. ואם הוא שופך את הפטל, תגידי לו שבפעם הבאה לא תתני לו להחזיק את הכוס לבד, כי את חוששת שהוא ישפוך ויירטב ושיהיה לו קר. ואז הוא ישפוך ואז בפעם הבאה שיבקש פטל לא תאפשרי לו להחזיק את הכוס לבד. הוא יצעק ויתעצבן עליך ואת לא תתני לו לבד. כל הדברים האלה צריכים להיעשות בלי כעס. כי כשאת כועסת את בעצם נאבקת, מלאת רגשות, ואת זה הוא רוצה. לכן, אם תפעלי, בכל דרך שתחליטי, אבל בלי לכעוס – יהיה לזה אפקט מאוד חזק. בהצלחה.

למה הילדה אוכלת המון?

שיר: שלום מיכל, בתי בת שנה וחמישה חודשים. מאז שהתחילה לאכול מוצקים יש לה תאבון בריא. בשבוע האחרון היא לא מפסיקה לאכול. כל הזמן אומרת "האם האם" ומבקשת אוכל. היא לא שמנה בכלל ולא ברור לאן כל האוכל הזה הולך. אנו משתדלים לתת לה אוכל בריא ומזין וארוחות מסודרות ומלאות. אבל האם צריך להגביל אותה באוכל? לשים לה גבולות? זה יעבור?
ועוד משהו: כבר שלושה חודשים היא הולכת, אבל רק אם מישהו מחזיק לה את היד.היא מחזיקה את קצה האצבע בלבד והולכת מהר מאוד ויציב. אבל כשאנחנו מנסים לגרום לה ללכת לבד, היא ישר מתיישבת. מה עושים?

מיכל דליות: שיר, בתך מתפתחת בקצב שלה ואין מה לזרז אותה. היא יודעת ללכת אבל עדיין חסרת בטחון ולכן אם היא רוצה אצבע – תנו לה. הרי בסוף היא תלך לבד, אז עוד חודש, עוד חודשיים. לא לדחוק בה. הזירוז שלכם מלחיץ אותה ומפחיד אותה עוד יותר.
ובקשר לתיאבון, לדעתי הוא כזה בגלל שהיא הולכת, ואת אומרת שגם מהר מאוד. היא כנראה מוציאה הרבה אנרגיה וזקוקה לה בחזרה. אם היא מבקשת תני לה, ותדאגי שזה לא יהיה ארוחות אלא נשנושים כמו מלפפון, פלפל, תפוח, דברים שהם לא ארוחה מלאה, אלא אנרגיה טובה. אל תגבילי כי זה עלול ליצור תחושות רגשיות סביב האוכל וככה מתחילות כל האנורקסיות והבולמיות. שמים גבולות באוכל מבחינת הבריאות ולא משום בחינה אחרת. אם הקטנה תתחיל להשמין מדי, את תדעי איך לווסת זאת. ועוד דבר: אם היא הולכת לגן, תבדקי אם היא אוכלת שם לשובע.

הילדה רוצה ליצור קשר עם אביה שנטש אותנו

אני לא מנדבת מידע עצמאית, אלא רק בהמשך לשאלות שלה. יש תקופות שהן תכופות מאוד ובתקופות מסויימות היא לא שואלת כלל. אין בי מבוכה או כעס על השאלות והיא תמיד מקבלת תשובות. אחרי ההקדמה הארוכה, לשאלתי: בזמן האחרון היא לא מפסיקה לדבר עליו, לבקש להתקשר אליו, לבקש ליצור קשר בפייסבוק והשיא היה שהיא התחילה להגיע עם ציורים מהגן עליהם כתוב "לאבא באהבה".

היא ילדה נבונה מאוד, ורבלית ומשתפת, שאלותיה חכמות ואני מוצאת עצמי חסרת תשובות.
עוד אציין שהיא מוקפת בני משפחה אוהבים, ואחים שלי משמשים לה כתחליף אבא, הולכים איתה לטיולים, חוגים וכו'. איך להגיב לציורים, לבקשות?

מיכל דליות: אמא יקרה, את פועלת כל כך נכון שזה ממש מעורר הערכה. אני שמחה עבורך ועבור בתך שיש לך את הכוחות ואת התבונה להתנהג כך.
ובקשר לשאלתך: אם את יודעת את הכתובת של אבא שלה, ואת מוכנה לשלוח לו את הציורים – תשלחי. אולי זה יגרום לו ליצור קשר. אם את יודעת את הכתובת שלו ולא רוצה לשלוח לו – תגידי לה שאת לא רוצה לשלוח לו בלי רשותו, או שתגידי שאת לא יודעת היכן הוא גר.
אם אין לאן לשלוח, אפשר לשמור את כל הציורים האלה בקופסה יפה ולהגיד לה שאם פעם אבא שלה יבחר ליצור קשר, היא תוכל לתת לו את הציורים ולשמח אותו.
תגידי לה שהיא ילדה מקסימה שהיא חושבת על אבא שלה ושהיא רוצה בחברתו. תוסיפי ותגידי שכל ילד אוהב את אביו, אבל לא לכל הילדים יש אבות (תני דוגמאות). גם התשובה "אני לא יודעת" היא תשובה טובה וכנה. אם תשובה כזו מלווה בכנות, הילדה תאמין לך. זה לא ינחם אותה, אבל היא תקבל תשובה ולא התעלמות.
לדעתי זו תקופה, וזה יעבור וישוב שוב. וכשהיא תגדל היא גם תנסה ליצור איתו קשר לבד ואז תיווכח אם בכלל כדאי או שלא.

אצל בן החמש מתעוררים המון פחדים

יונית: אני בת 35, אם לארבעה ילדים: שלוש בנות ובן. בני, עוד מעט בן חמש, מפחד מאוד לאחרונה ולא עוזב אותי לרגע. גם בשירותים הוא מבקש שאהיה איתו. בלילות אני מרדימה אותו ובאמצע הלילה הוא עובר למיטה שלי מפוחד כולו ובוכה. ניסיתי לשאול אותו מספר פעמים ממה הוא מפחד? לאחר שתיקה ארוכה הוא משיב: "מהצללים". אני מניחה שמדובר בפחד מחושך.
בשבת הוא אמר שהוא מפחד שיחטפו אותו כמו גלעד שליט ושהוא לא רוצה ללכת לצבא.
בבקשה אני כבר לא ישנה בלילות ומפחדת שמשהו קרה לו אודה לך אם תוכלי בבקשה לכוון אותי כיצד אשחרר ממנו את הפחדים.

מיכל דליות: יונית, בודאי שמשהו קרה לו: הוא שמע את כל נושא גלעד שליט ונלחץ. לילד בן חמש אין אפשרות להבין דבר נוראי כזה כמו חטיפה, שבי, אויבים. והוא בדיוק בגיל שבו ילדים מפתחים פחדים. הוא מספיק גדול להבין וקטן מדי להכיל את זה ואת המשמעות של זה. וזה יוצא בחלומות. אל תשאלי אותו יותר "למה". לא תמיד הם יודעים. תחבקי ותני לו מקום במיטה לידך. תני לו את תחושת הבטחון ולא צריך לדבר על זה.
בקשר לשעות היום: תעשי הפוך על הפוך (למדתי את זה מחבר שטיפל בילדים בשדרות בתקופת הקסאמים) – תציעי לו, כל הזמן, לבוא אחרייך: תגידי לו "בוא, אני הולכת לתלות כביסה. בוא, אני הולכת לשירותים, חכה לי מאחורי הדלת. בוא איתי, אני הולכת לעזור לאחותך בשיעורים, בוא איתי למטבח" ועוד ועוד. אל תעשי זאת באירוניה ובזלזול אלא בכוונה אמיתית, כדי שהוא ירגיש שהוא לא נדחה ושאת מוכנה לנוכחות שלו לידך כל הזמן. השקט הזה ייכנס לליבו והוא לאט לאט לא יזדקק ללכת אחרייך. בהצלחה.

>> יש לכם שאלה למיכל דליות? תעלו אותה לעמוד הפייסבוק שלה או שלחו למייל family@mako.co.il והיא תשיב לשאלות נבחרות במדור הבא.

>> בטור הקודם: הורים צריכים לעודד את הילדים גם כשהם נכשלים

לכל הטורים של מיכל דליות