אני יודעת שכשאתם מתבוננים בהתנהגויות שליליות של ילדיכם אתם מוצאים את עצמכם אובדי עצות מול השאלה "למה הוא עושה את זה?" למה הבן שלי ממשיך להפוך דברים בבית אם הוא יודע שבסוף אעניש אותו? למה הילד לא אוכל? למה הילדה לא ישנה לילה רצוף אלא מתעוררת כמה פעמים? למה יש לי מריבה על המקלחת כל ערב? למה אני צריך לקרוא לו לשולחן האוכל חמש פעמים? ולמה הוא לא רוצה להזמין חברים? השאלות רבות ובחיפוש אחרי הסיבות אתם מתמלאים רגשי אשם ותחושות תסכול על כך שלא נמצאת התשובה, שאתם לא מבינים את סיבת ההתנהגות של הילדים ושאין לכם פתרון. פשוט שום דבר לא מצליח כדי לשנות את ההתנהגות הזו.
אל תחפשו את הסיבה, אלא את המטרה
אני רוצה להזכיר לכם שהפסיכולוגיה של הילדות היא מדע חדש והיא גישה חדשה של הסתכלות על העולם ועל האנושות. בסך הכל בת פחות ממאה שנים. כשנולדה הפסיכולוגיה, אימצו הפסיכולוגים הראשונים את הגישה המדעית ולכן חיפשו סיבה לכל תופעה. מכאן שואלים "למה?" למה האבן נופלת מהר יותר מנוצה? למה קיימת עננות דווקא היום? למה לא מצליחים לגמול את הילדה? למה היא מתווכחת איתי על כל דבר? הגישה הסיבתית, זו ששואלת למה, טוענת שלכל התרחשות תהיה תוצאה צפויה ולכן, כשאימצו את הגישה הזו לפסיכולוגיה, חיפשו מה עומד מאחורי התנהגות מפריעה, מה גרם לה ולמה היא מתרחשת.
לדוגמא: ילד בן שבע שאנחנו לא מצליחים לגמול אותו. למה? בואו נחפש סיבות: אולי בגלל שנולדו לו אחיות תאומות וקשה לו? אולי. אולי בגלל שהוריו עובדים שעות רבות מחוץ לבית ויש לו חסך? אולי. אולי בגלל שהוא עבר הרבה גנים ויש לו קושי? אולי. שימו לב שאנחנו מנחשים ושאנחנו מחפשים את התשובה בעברו של הילד. יש בזה בעיה: האחת, לא תמיד אנחנו ממש זוכרים מה היה פעם בעברו של הילד; והשנייה, גם אם נדע את הסיבה (תאומות, גנים שונים או הורים עסוקים) – היא לא תקדם אותי בפתרון הבעיה. אז אני יודעת למה הילד לא גמול, אבל אני לא יודעת מה לעשות עכשיו כדי לגמול אותו (לזרוק את האחיות? להחליף עבודה?).
גישתי שונה. אני חושבת שאנשים לא עושים בגלל: בגלל שמפריע לו, בגלל שעצוב לו, בגלל שהוא פוחד, אלא בכדי, למען. כשאני רואה התנהגות שלילית של ילד אני לא שואלת למה הוא עושה את זה, אלא מנסה להבין בשביל מה. מה יוצא לו מזה. אני לא מחפשת סיבה אלא מטרה.
המטרה העיקרית של הילד היא להרוויח משהו מההתנהגות שלו
אני רוצה לספר לכם סיפור שסיפרה לי חברתי לפני כמה שנים: הייתה לה אז בת צעירה, וכאשר הייתה הילדה בגן, היו לה כמה חברות טובות איתן עלתה לכתה אלף. כמובן שכל הקטנטנות ישבו סביב אותו שולחן וכמובן שפטפטו והפריעו. באה המורה והפרידה ביניהן. כעבור כמה ימים הילדה פטפטה במקומה החדש והמורה העבירה אותה שוב. כעבור עוד שבוע עוד מעבר ובפעם השלישית המורה כבר שיתפה את האמא, את חברתי, בבעיית הפטפוט של הקטנה. בבית, שאלה חברתי את הילדה: "יעלי, מה קורה? למה את מפריעה כל הזמן? לא טוב לך?". שימו לב, האמא רצתה לברר מהי הסיבה להתנהגות הילדה. ויעלי ענתה: "אמא, את לא מבינה. אני צריכה להתקרב רק עוד שולחן אחד בשביל להיות עם החברות שלי שוב".
על גישה זו ולפי הסיפור שסיפרתי לכם, אנחנו לא עושים בגלל: בגלל שמפריע לנו, בגלל שעצוב לנו, בגלל שאנחנו פוחדים, אלא אנחנו עושים בכדי, למען. יעלי הפריעה כדי לשנות מקום כל פעם בכדי להתקרב לחברותיה.
זו גישה מטרתית. היא לא מחפשת סיבה אלא את מטרת ההתנהגות. ומתברר שהמטרה העיקרית היא להרוויח מההתנהגות. כן כן! להרוויח!
אנחנו כמבוגרים חושבים על רווח כעל משהו חיובי. ילדים חושבים על רווח כעל משהו קיומי. לא חיובי ולא שלילי – קיומי ולמען הרווחים האלה הם מתנהגים כפי שהם מתנהגים.
הסבר בפעם הבאה.
>> יש לכם שאלה למיכל דליות? תעלו אותה לעמוד הפייסבוק שלה או שלחו למייל family@mako.co.il והיא תשיב לשאלות נבחרות במדור הבא.