דמיינו את הילד שחוזר הביתה עם מבחן בו הוא קיבל 90 או כמעט טוב מאד: בכיתה, המורה קראה בשמו ובחיוך מסרה לו את דפי המבחן והקריאה את הציון בקול רם. הוא מחייך, מאושר, חבריו אומרים לו "תראה, תראה" ויומו מאיר.
כעבור כמה שעות הוא מגיע הביתה מבית הספר ובחיוך קורן מגיש לאמא שלו את המבחן. "גאון שלי" אומרת לו אמא שלו באהבה ומחבקת אותו חזק חזק. "איזה ילד נפלא יש לי. כמה אתם חכם..." בקיצור – ילד מעודד. ילד שמח. הילד היה שמח כל היום ואמא שלו, בשמחה ובצורה מאד נכונה, עוד הוסיפה לאושרו. כיף לו!
ועתה דמיינו את הילד שחוזר הביתה עם מבחן בו הוא קיבל 40 או נכשל, או מספיק בקושי: בכיתה, המורה קראה בשמו והוסיפה: "נו, גילי, לא דיברנו על כך? לא חבל? הרי עם עוד קצת מאמץ או תשומת לב יכולת לקבל ציון הרבה יותר גבוה. מה יהיה גילי?". אבל וחפוי ראש הוא עובר בין הטורים ולוקח ממנה את המבחן. מכניס בבושת פנים לילקוטו. "תראה, תראה" אומרים לו חבריו, "מה לא ידעת? במה נכשלת?" והוא מסרב וכבר גם אין לו מצב רוח לשחק איתם בהפסקה.
כעבור כמה שעות הוא מגיע הביתה ומנסה להתחמק לחדרו אבל אמא, הרי לכל האמהות יש עיני נץ, קוראת לכיוון גבו: "ומה עם המבחן? קבלת כבר חזרה? נו?" והוא מוציא מילקוטו את המבחן המקומט ומגיש לה והיא, אמא המאוכזבת, רואה את הציון ומוסיפה את תגובתה: "הרי היה ברור, לא? לא רדפתי אחריך שבוע שתשב ללמוד? לא הזכרתי לך? לא אמרתי לך להפסיק עם המחשב וללמוד קצת?" או: "איך זה יכול להיות? הרי למדת שלושה ימים למבחן הזה? מה קורה פה? וכמה עדן קיבל? וכמה רונה?". והילד, שהיה אומלל כל היום קיבל עוד מנת תסכול ועוגמת נפש גם מאמא שלו שאמורה להיות מבצרו.
עידוד מגיע גם למי שנכשל
רגע, לא לצעוק עלי. לא אמרתי להתעלם. לא אמרתי לא להגיב לכישלונו. לא אמרתי לטאטא את זה מתחת לשטיח. שנייה. תיכף אגיב גם לך. בינתיים רק ציירתי בפניכם תמונת מצב.
אנחנו חיים היום בחברה תחרותית והישגית ויצרנו פרדוקס: לקחנו את העידוד מהנכשלים ואנו מעניקים אותו למעודדים! מי מבין שני הילדים שתיארתי זקוק לעידוד? והפסיקו רגע לשפוט או לכעוס, פשוט חישבו על הילדים האלה: מי מהם היה זקוק למילה טובה של אמא? מי מהם עצוב? מה מרגיש הילד שנכשל? הוא מרגיש רע, עצוב, כועס על עצמו (שלא למד ולא הקשיב לאמא) או על המורה (שלמרות שלמד הכשילה אותו, לדעתו). רע לו. כואב לו. ולמה הוא זקוק? לליטוף, למגע קל של אמא, למשפט שיוכיח לו שלמרות שהוא "כשלון" אוהבים אותו, למישהו אשר "ירים" אותו, את ערכו ואת מצב הרוח שלו, בכמה סנטימטרים מהמקום בו הוא נמצא עתה.
אבל אבוי, את זה אנחנו לא יודעים לעשות. איך מעודדים ילד שנכשל? אומרים לו "לא נורא?". אבל זה כן נורא! אומרים לו "אין דבר?" אבל יש דבר! אז מה אומרים? מתברר שלא אימנו אותנו לעשות זאת. לימדו אותנו לשים לב לחולשות, לפגמים, לכישלונות.
כבר מהיותו ילד ממש קטן, רוצה השותף המשפחתי הזה לקחת חלק בפעילות, הוא רוצה להביא, להזיז, לקחת, לזרוק, להוביל, להעביר... אבל אנחנו פוחדות שכוס הזכוכית תיפול ותישבר לו, אנחנו פוחדים שכל השולחן יירטב כשהוא ינסה למזוג מהקנקן לכוס, אנחנו אומרים לו שהוא לא יכול, לא מגיע, לא מנוסה וכך, כבר בתחילת חייו, במקום לחיות בתחושה שהוא יכול, מועיל ותורם, הילד חי בתחושת החמצה. חיזקנו חולשות וחוסר יכולות במקום אומץ, יכולת והתנסות. הורים לא מונעים עידוד מתוך רשלנות או רוע לב, אלא מחוסר הבנה של טיב ומהות העידוד. עליכם להגיד לעצמכם שוב ושוב שעידוד מגיע למי שנכשל והוא חייב להינתן ממש באותו רגע שזה קורה. העידוד הוא כמו השמש לצמח – בלעדיה הוא יבול. בלי עידוד הילד, בלי מתן המזון הזה, לו הוא כה זקוק לצורך התפתחותו הנפשית, נגדל ילד מיואש, שנסוג ושאינו מעז להעיז.
קודם תעודדו, אחר כך תפתרו את הבעיה
כאשר מגיע הביתה ילד שנכשל במבחן, כאשר מגיעה הביתה הילדה אשר איבדה את הצמיד היקר שלה, כאשר הוא שבר את הכוס וכאשר היא הדביקה עקום – באותם רגעים הם כה פגיעים וכה אומללים והאם תפקידכם, לדעתכם, להוסיף ולהוריד להם עוד פטיש של חמישה קילו על הראש?
לדעתי לא. לדעתי תפקידכם לעודד אותם ממש עכשיו, ברגע זה. אחר כך, בערב או אולי אפילו מחר אחר הצהריים, תקיימו איתם שיחת הבהרה והפקת לקחים. אחר כך, אולי מחר, תגידו להם כמה זה היה לא בסדר ותנסו למצוא דרכים לפתרון או לכך שהמצב לא יקרה שוב.
אז איך עושים זאת. איך מעודדים?
כבדו אותם. אל תעשו להם מה שלא הייתם רוצים שיעשו לכם. קבלו אותם כמו שהם, עם פגמיהם, עם כשלונותיהם, עם חוסר הזהירות שלהם או האיטיות שלהם. זה הילד שלכם, מאור חייכם, אל תשפילו אותו.
דעו שעל ידי העידוד אינכם באים לפתור את הבעיה. עדיין לא. אתם באים "להרים" את הילד טיפה מהמקום הנמוך בו הוא נמצא ברגע זה.
היו אמפטיים. השתתפו בצערו והפגינו אופטימיות. אופטימיות בכך שאתם מאמינים שלמרות כל הקשיים – יהיה טוב. אם אתם פסימיים אתם יוצרים אפשרות לחרדה וחרדה הינה המקור לרוב השגיאות שלכם ושלהם.
הפרידו בין העושה למעשה. הילד שלכם תמיד נפלא אלא שלעיתים הוא עושה דברים שאינם מקובלים עליכם, שמכעיסים אתכם, שהיו טעות, שהיו כישלונות. אל תגידו לבתכם "את רעה" או "אני מאוכזבת ממך" אלא "מה שעשית ממש רע. אני פשוט כועסת" או "אני מאד מאוכזבת ממה שעשית". ההבדל עצום. הילד לא רע, מעשיו רעים ויכולים להשתפר. אבחנה זו בין העושה למעשה היא הדרך להעריך את הילד למרות שגיאותיו וכשלונותיו. המשמעות היא שאנחנו אוהבים אותו ואותה למרות שהדבר שעשו אינו רצוי. גישה כזו תעזור לילדים לשנות את התנהגויותיהם בלי שערכם יירד בעיני עצמם, בלי שיחשבו שאינם טובים.
שאלו אותו אם הוא רוצה עצה ורק אם יסכים – עוצו לו. הקשיבו לו בלי שיפוט. פשוט היו שם בשבילו. שתפו אותו בבעיה, ספרו לו שגם לכם קרו פאשלות בחיים. תנו לגיטימציה לטעות. טעות לעולם חוזרת. הוא בסך הכל בן אדם, ואפילו קטן, אל תשכחו. התמקדו בחיובי.
אל תשוו לאחרים
העידוד הוא פילוסופיה וגם טכניקה: זכרו שאף ילד לא אוהב להכשל. הקפידו לבדוק מה קרה. אל תשוו את הישגיו לאחרים, אלא רק לו עצמו. הקשיבו ואל תמהרו לתת עצות. אל תענישו או תקראו בשמות גנאי. בידקו את הציפיות שלכם בצורה ברורה וממוקדת. הדגישו את היש ולא את החסר. ההדגשה היא על הכוחות והיכולות. העריכו על פי המאמץ, ההשקעה, ההתמדה והמחוייבות. הביעו את הערכתם, בלי "אבל...." או "אז למה לא.....". האמינו ביכולתו של הילד והטילו עליו אחריות. תסמכו על הילד שישא באחריות למעשיו וילמד מהחיים. הכירו את ילדכם, את יתרונותיו ומגבלותיו. תנו חיבוק, נשיקה, מבט או מגע. אל תפגעו, תזלזלו או תשפילו. אל תבקרו כדי להוקיע חסרונות וכישלונות, אלא כדי להעריך את המצב.
ואל תשכחו להיות כנים ועקביים.
>> יש לכם שאלה למיכל דליות? תעלו אותה לעמוד הפייסבוק שלה או שלחו למייל family@mako.co.il והיא תשיב לשאלות נבחרות במדור הבא.