איך מתמודדים עם מתבגרת שלא מתקשרת עם הוריה, למה הפעוטה נושכת את כולם ואיך גורמים לילד בן 3 להפסיק לאכול מול הטלוויזיה? מיכל דליות עונה על השאלות שלכם
מיכל דליות | mako | פורסם 13:57 26.10.11
לדבר איתם על עצמכם ולא עליהם|צילום: jupiter imagesהמתבגרת יצרה ניתוק רגשי
חן: שלום רב. יש לי ילדה בת 14.5 שלא משתפת אותנו בכלום ויצרה סוג של ניתוק רגשי בינינו. אי אפשר לנהל איתה שיחות, היא לא משתפת איתנו פעולה בשום דבר והיא עושה רק מה שהיא רוצה, ומתי ואיך שהיא רוצה. אני לא מוצאת דרך להגיע אליה. עם שני בניי אני יכולה לנהל שיחות ובתי אינה מאפשרת לי לנהל איתה שיחות, אני מפחדת לאבד אותה.
מיכל דליות: חן, האם תמיד היא היתה כזו? כי אם תמיד – אזי זה סגנון האישיות שלה. היא לא מהדברניות והקשר שלה מינימאלי. אם זה קרה לאחרונה – אזי זה גיל ההתבגרות. לא כל כך מהר מאבדים ילד, במיוחד אם עומדים על המשמר. אם הילדה לא יורדת בלימודים, מעורבת חברתית, לא מסתגרת בחדרה או בבית, יוצאת בערבים עם חברות, אז היא בסדר רק שלא יודעת לשתף.
אני מציעה לך להחליט החלטה אמיצה מאד: לא לחקור אותה יותר. לא לשאול אותה שום דבר עליה, על החברות שלה, על הלימודים שלה. כלום. מה כן לעשות: כשהיא מצטרפת לארוחה עם כולם תתחילי לדבר על עצמך, מה קרה לך בעבודה, מה סבתא אמרה לך, מה היה במוסך, מה ראית בטלוויזיה. דברים כאלה. מה שקורה זה שאת מדברת על עצמך והיא רק תשמע. פעם אחר פעם. במשך חודשיים או שלושה, דברי איתה עלייך, תחייכי קצת, תנסי ליצור איתה קשר עין, אבל אל תשאלי אותה שום דבר עליה. זה אמור לעבוד מצוין, ואחרי כמה חודשים היא תדבר איתך קצת. כשהיא תחוש שלא מחזרים אחריה ולא לוחצים אותה, היא תחפש לבד את הקשר. בהצלחה.
הפעוטה נושכת את כולם
ליפז: מיכל שלום, בתי המקסימה בת שנה ושמונה חודשים וכבר כמעט שנה שלמה היא נושכת בקביעות את הסובבים אותה. זה התחיל בגן, שם כל יום הייתה נושכת ילד אחר, והמשיך איתנו ההורים. אותי היא נושכת בקביעות כל יום, כמה פעמים ביום.
נראה לי שהיא מבינה שאסור לנשוך, היא אומרת אסור ועושה עם האצבע "נו-נו-נו". אבל בכל זאת ממשיכה לנשוך. היא ילדה יחידה בינתיים, כל תשומת הלב מופנית אליה, אנו ההורים לא עובדים שעות מאוחרות ומבלים זמן רב איתה. עכשיו היא מתחילה לדבר, אבל עדיין נושכת. מה פשר ההתנהגות שלה? וכיצד ניתן להפסיק עם זה?
מיכל דליות: ליפז, לעיתים קרובות התנהגות של ילדים מתרחשת ככה סתם. במקרה. הבת שלך היום יודעת שאסור אבל יש לה רווחים רבים מזה שהיא נושכת: היא מקבלת שיחה, מבטי עיניים, אצבע מתנפנפת, פרצוף של אמא ושל אחרים – מלא מלא תשומת לב.
אף אחד עוד לא הגיב אליה בצורה טבעית. מה קורה כשמישהו ננשך? הוא כואב, נעלב ובוכה. נכון? זה מה שאת צריכה לעשות. בפעם הבאה שהקטנה נושכת אותך את צריכה לפרוץ בצעקת כאב ולרוץ לחדר שלך בבכי קורע לב. לשכב על המיטה ולהישאר שם בוכה. הילדה תבין מיד שכואב לך ואת עצובה. לראשונה בחייה היא תבין את המשמעות האמיתית של מה שהיא עשתה. כשהיא תבקש סליחה אל תסלחי. תני לה להישאר עם הרגש שעובר בה. תני לה להבין שאנשים שנפגעים לא סולחים תוך שנייה. ככה זה בחיים. בטחי בה ועשי את זה. בהצלחה.
בן השש לא רוצה להכין שיעורים
קרן: שלום רב, אני אמא לשלושה, בן 8, בן 6 ובת 3. אני פונה לקבלת ייעוץ בקשר לילד האמצעי שעלה זה עתה לכיתה א'. בכל פעם שנדרש להכין את שיעורי הבית הוא מנסה להתחמק בטענות של אין לי כח, למה אני חייב ואז משתטח על המיטה. בסופו של הוויכוח הוא מתיישב ועושה את שיעורי הבית אך בעצלתיים, דבר שיכול להימשך עד שעה-שעה וחצי. מעבר לכך, אם הוא נתקל בקושי או בעיה בכל תחום, הוא מתפרץ בקול, כועס ואף לעיתים בוכה. כיצד עליי להתמודד?
מיכל דליות: את נושא שיעורי הבית תפסיקי מיד. הילד צריך לדעת לקחת על אחריות על הדברים שבאחריותו. תנסה להגיע להסכמה עם המורה מה לעשות. אני מציעה להגיד לילד: "אני אוהבת אותך יותר מדי בשביל לריב איתך כל יום על נושא השיעורים. אתה חכם ואתה קובע על עצמך ולכן אתה תחליט אם לעשות שעורים".
מאותו רגע את לא מבררת אם יש לו, את לא שואלת אותו ואל תתני לו לתפוס אותך מחפשת לו בילקוט. עם המורה תנסי לסכם שהיא בודקת לו בכל יום שיעורים, ואם אין לו – אז הוא מקבל ממנה עונש: לא לצאת להפסקה ולהכין שיעורים במקום, או ללכת איתה לחדר המורים ולשבת שם עם הספר, או לעבור מקום לילד אחר שיוכל לעזור לו, ועוד כל מיני רעיונות שהמורה תמציא. העיקר שזה לא יחזור אלייך, שלא את תצטרכי להיות זו שרבה עם הילד על השיעורים. רק ככה הילד ילמד את המחיר של אי עשיית שעורים ולמה כן כדאי לו לעשותם (כדי לצאת לשחק בחצר או כדי לא לשבת בחדר מורים וכו'). מבחינת המורה זה יהיה מאמץ ואם היא תסכים, תודי לה מאד על המוכנות ללכת לקראתך ולקראת החינוך של הילד.
מעבר לכך, יש לך כנראה ילד סנדוויץ' חזק ומרדן וחלק גדול מההתנהגויות המרדניות והכעסניות שלו יעבור ברגע שתחליטי שאת לא מתייחסת אליהם. ראי מתי את יכולה להרשות לעצמך לעשות כאילו לא שמעת או כאילו לא ראית או שאת לא רוצה להתערב, ותשימי לב שההתנהגויות האלה תפחתנה. הוא רוצה להפעיל אותך ומצא את האסטרטגיה: להתעצבן ולכעוס. רק אם לא תגיבי לו כמו שהוא מצפה – זה ייעלם. בהצלחה.
הילד פוחד מרעשים בלילה
רינת: מיכל שלום, בני בן שנתיים ותשעה חודשים, והוא סובל מפחדים בלילה, פחדים מרעש של מכונית, אופנוע או מטוס, למשל. הוא מבקש שאשב לידו כי הוא לא רוצה להישאר לבד. בהתחלה הייתי יושבת איתו ומורידה את הזמן בהדרגה. נדמה היה כי אנו מתגברים על הבעיה, אך זו היתה אשליה, גם אם הוא קם באמצע הלילה לפיפי או למים הוא שוב רוצה שאשאר בחדר. השבוע הוא גם התחיל לפחד מאריות (הוא רואה הרבה מלך האריות. כדאי להפסיק?). הבעיה נמשכת כבר כחודשיים והיא מקשה עלינו מאוד. בעבר לא היתה בעיה להשכיבו לישון ואפילו היה הולך לחדרו לבד. כמובן שאני מסבירה לו כל ערב שהוא לא צריך לפחד ושרעשים מאופנועים וכדומה קיימים רק בכביש (החלון שלו על הכביש) ואם הוא עדיין מפחד זה גם בסדר ושאנחנו שומרים עליו גם אם אנחנו בחדר השני או בסלון.
מיכל דליות: רינת יקרה, בשאלה שלך יש כמה וכמה מרכיבים ולכן אני שולחת אותך להדרכה הורית. מצד אחד, בנך ממש קטן, אך מצד שני, הוא כבר יכול להתגבר על פחדים. מצד אחד, בגיל הזה בהחלט פוחדים מכל מיני דברים ומצד שני יכול להיות שהוא אימץ התנהגות שמביאה לו אותך; מכיוון שיש כאן כמה שאלות לא פתורות (מבחינתי) אני מציעה ללכת למספר פגישות אצל יועצת משפחתית, שתוכל להכיר יותר טוב את הילד ואת הוריו ולתת לכם הדרכה מאד מכוונת. הטלפון של מרכז מיכל דליות הוא 1-700-706-704.
בן השלוש אוכל רק מול הטלוויזיה
לילדים קטנים יש צורך לקבל תחושה של כח|צילום: אלדד רפאלימיטל: בני אוטוטו בן שלוש. כבר מאז שהיה תינוק הוא לא היה אכלן גדול ובכל הקשור לאוכל הוא עקשן מאוד. כבר מינקותו יש לי קושי רב עימו בשעת האוכל והעניין החמיר מאוד בחצי השנה האחרונה (אציין כי יש לנו גם תינוק בן חמישה חודשים). הוא אף פעם לא רעב, לא מבקש לאכול ואפילו דברי מתיקה הוא בורר. בארוחות הוא לא אוכל לבד, יש צורך להאכיל אותו והדבר גם נעשה מול הטלוויזיה. הטקס של האוכל נמשך כשעה. ניסיתי מגוון דרכים להימנע מהטלוויזיה, לא להכריח אותו, לגרום לו לאכול על ידי תכניות שאני שמה לו, או לחילופין הפתעות למיניהן. אני חשה שהוא עושה לי דווקא ולא אוכל בכוונה. יש לציין שירקות ופירות הוא אוהב, אך גם עם דחיפה קטנה ועזרה ממני. הגננת טוענת כי בגן הוא אוכל "יפה מאוד". אני וקרוביי אובדי עצות, שכן גם עם אביו והסבתות שלו הוא מאוד קשה ושעת האוכל הופכת לשעת סיוט מבחינתי. בדיקות בריאותיות שעשינו לו יצאו תקינות.
מיכל דליות: מיטל יקרה, קודם כל אני רוצה להרגיע אותך: הילד בריא, בגן הוא אוכל יפה וחוץ מזה הוא מתוק ונחמד. אז לא להילחץ. הוא עושה בעיות עם האוכל, ואסביר לך מדוע: לילדים קטנים, שמאד מבינים את זה שהם נחותים (בגובה, בשכל, ביכולות) יש צורך לקבל תחושה של כוח. בדרך כלל הם משיגים זאת על ידי כך שכשקוראים להם הם לא עונים או לא מגיעים, שכשמבקשים מהם לסדר הם לא מסדרים, שכשאוסרים עליהם משהו הם דווקא עושים זאת – בקיצור, מוכיחים לנו שיש להם רצון משלהם. כל זה טוב ונכון ואנחנו צריכים, מדי פעם, לאפשר להם לעשות דווקא או להתנגד לנו, מתוך ההבנה שאיננו רוצים לשבור את רוחם וכי חשוב להם להרגיש בעלי רצון ובעל כוח.
לעיתים הדברים משתבשים. לעיתים הקטנים לא מרגישים שיש להם תחושה של כוח ויכולת ולכן הם תופסים שליטה על שלושת הדברים היחידים שנמצאים לגמרי בשליטתם: הסוגרים. פיפי, קקי ואוכל. מכאן אנחנו רואים את כל הילדים עם בעיות הגמילה ועם בעיות האוכל. זה שבנך אוכל יפה בגן אומר לי שהבעיה היא מולך, מול בן זוגך ומול המבוגרים במשפחה. לכן, כדי שזה ישתנה, משהו מאד בסיסי צריך להשתנות ביחס שלכם כלפיו. כל זמן שהוא יבין שאתם דואגים (כלומר, הוא מצליח להפעיל אתכם), כל זמן שהוא יבין שאתם מגיבים למעשים שלו (כלומר מוותרים לו לאכול מול הטלוויזיה או דוחקים בו לאכול עוד ביס וכל העניין שמסביב לאוכל) – הוא לא יפסיק להראות לכם שהוא שולט בפה שלו ושאתם "לא יכולים עליו".
אני מציעה לחוקק בבית חוקים מאד ברורים, חוקים שישנם בכל הבתים האחרים ושעוברים בלי לשים לב אפילו, חוקים שאמא ואבא מקיימים ושצריכים לחול גם על הילד. למשל: אצלנו בבית אוכלים רק ליד השולחן בפינת האוכל. ואז מכינים לו מנה, קוראים לו לשולחן והוא לא מגיע. ברור שהוא לא יגיע, כי הרי כל הכח שלו נמצא בזה שהוא מכריח אתכם לתת לו לאכול כמו שהוא רוצה ולא כמו שאתם רוצים. ברור שהוא גם יילך לישון באותו ערב בלי ארוחת ערב. אז מה? הוא בריא (הרי עשית לו בדיקות) והוא אוכל טוב בגן אז עוד כמה שעות הוא יאכל שם וזו הזדמנות מצוינת להראות לו שיש דברים חשובים שאמא ואבא לא מוותרים עליהם. דעי לך שלדחוק בילד לאכול זה הרבה יותר גרוע מאשר ילד שלא אוכל. שם הפרעות האכילה עלולות להיות הרבה יותר גדולות כי אז מצטרף אל זה אלמנט פסיכולוגי (כמו שקורה לו היום). אני מציעה להניח לו, לתת לו לאכול רק בתנאים שלכם ולסמוך עליו שכשהוא יהיה רעב – הוא יבקש. אתם נמצאים במלחמה מיותרת והרסנית. בהצלחה.
