בימים אלו ראה אור ספרו של יהודה לימן "איפה הילד? – מדריך הישרדות להורים המתבגרים". את האמת הספר הגיע אלי בול בזמן, הבן שלי בן 11 וחצי אבל מסתבר שהיום גיל ההתבגרות מגיע מוקדם מהצפוי ולא תמיד אנו ההורים מוכנים לקבל את העובדה שהילד החמוד שלנו הפך למתבגר לעיתים עצבני ובועט.
הספר מלווה ומדריך הורים ומשפחות שבהן בני נוער במצבים נפיצים, בסערת גיל ההתבגרות ובהתמודדות עם המצבים שהוא מזמן. יש בו דוגמאות, הוראות, המלצות וטיפים. הוא מעביר את תפיסת עולמו של לימן ומספר על הגישה שפיתח שהיא אפקטיביות במיוחד גם עבור ״סרבני טיפול״. הספר מחולק לארבעה חלקים: בחלק הראשון לומדים על תפיסת ההורות על פי "גישת המעטפת" החלק הזה עושה לנו ההורים סדר בראש על מנת שנבין את השינויים שעוברים המתבגרים שלנו. בחלק השני והשלישי ישנם כלים ליישום השיטה בתקופות של שגרה ובתקופות סוערות ובחלק האחרון ישנם 33 טיפים לחיזוק הקשר עם המתבגרים.
"ילד הוא לא אוטו", אומר יהודה לימן, "אי אפשר לקחת אותו למוסך, ופשוט לתקן אותו". כמו שאומר המשפט המפורסם – "דרוש כפר לגדל תינוק", וטינאייג'ר? צריך את כל המעטפת כדי לצמוח, להתעצב ולהפוך למבוגר שאנחנו מקווים שיהיה.
אז איך שורדים את החגים עם המתבגרים?
יהודה לימן עובד סוציאלי קליני, פסיכותרפיסט וראש מרכז לימן לטיפול במתבגרים סוערים ובסביבתם. הוא מרצה בקריה האקדמית אונו, מעביר הרצאות לילדים ונוער בסיכון, קב"ן בצבא, ועוד אבל יותר מהכול – נראה שהוא מבין נפש של מתבגרים ומצליח לדבר גם להורים שלהם.
מהי אותה מעטפת עליה אתה מדבר?
"במהלך השנים אחרי מאות ילדים שניסיתי לתקן, הבנתי שאפשר לעשות את זה אחרת ופיתחתי את גישת המעטפת, שמבוססת על הרעיון שבמקום להכניס את הילד לחדר הטיפול, אם הוא בכלל מסכים להגיע, אפשר ללוות את כל מי שעוטף את הילד ביום יום, לתת להם כלים ודרכי פעולה וככה במקום שעה טיפולית סטרילית פעם בשבוע אנחנו יוצרים סביבה טיפולית תומכת, שמובילה לשינוי בפרק זמן קצר יותר וגם מחזירה את תחושת ההצלחה להורים, לילד ולשאר בני הבית".
בימים אלו כולנו מקווים שלא יהיה סגר ושנוכל לחגוג את ראש השנה ושאר החגים עם המשפחה, אך לעיתים המפגשים בחגים עלולים להיות קצת מעיקים בעיקר על המתבגרים שלנו שלא תמיד שמחים לשתף פעולה ולהגיע לכל האירועים או שמעדיפים לשבת מול השולחן מרוכזים בטלפון. (עד היום אני זוכרת את הריב הגדול שלי בפסח של שנת 1993 כשהייתי בת 15 וסירבתי להגיע למפגש משפחתי כי רציתי להיפגש עם חבר שלי. כל הארוחה ישבתי זועפת עד שההורים שלי נכנעו ושחררו אותי באמצע, הרבה לפני הקינוח). האם אפשר בכל זאת להפוך את תקופת החגים לחוויה משפחתית מהנה ורגועה? אז איך אפשר לגרום למתבגרים שלנו לשתף פעולה וליהנות עם כל המשפחה? הרגשתי שהאיש המתאים ביותר לענות על השאלות האלו הוא יהודה לימן. אז קבלו את המדריך המקוצר: איך לעזור למתבגרים שלכם לשרוד את חופשות החגים והאירועים המשפחתיים?
- תאמו ציפיות מראש – יש לכם לו"ז צפוף של ארוחות משפחתיות? כבדו את העובדה שגם למתבגרים שלכם יש חיים ותוכניות שאתם לא בהכרח מודעים אליהם, ותאמו איתם מראש את הזמנים שיוקדשו לנסיעות והשתתפות במפגשים משפחתיים. שימו לב שגם אם המתבגרים שלכם "במילא" בבית, זה ממש לא אומר אוטומטית שהם פנויים, כי חלק גדול מחיי החברה שלהם, מתנהל מהבית - בצ'טים, ב"לייבים", בדיסקורד, במשחקים על שרתים משותפים וכו'.
- תנו להם להיות עצמם - ברור שכולנו רוצים שהמתבגרים שלנו יתנהגו יפה ובנימוס בארוחות משפחתיות אבל בואו נהיה ריאליים ונשחרר את הציפיה שהם באמת ינהלו עם המבוגרים שיחות של שעות. בואו נודה על היש – הם הסכימו לבוא? כבר שיחקתם אותה, אז גלו סלחנות אם הם בורחים מהשולחן לעיסוקיהם ומסכיהם, בתקווה שעם בוא הקינוח – המשפחה תתכנס מחדש.
- חבקו את השונות – אנשים הם שונים. יש להם דעות שונות, ערכים שונים וגם רמות טקט שונות. ואין כמו ארוחה משפחתית כדי לשקף לנו את זה. אז נצלו את ההזדמנות כדי ללמד את המתבגרים שלכם לקבל את השונות הזו, ולהבין שזה לא מתפקידנו לחנך ולשנות את קרובי המשפחה שלנו, אלא לנסות לתרום לכך שכולנו נהנה לבלות יחד.
- נצלו את הזמן לתרגול מיומנויות בין אישיות – הדודה החטטנית שוב שאלה אם למתבגר כבר יש חברה? זו הזדמנות מצוינת ללמד אותו איך לשים גבולות, לשמור על הפרטיות שלו ולשנות נושא בעדינות אך בהחלטיות. וכנ"ל כשבת הדודה מזכירה אירועים מביכים מהילדות, או כשהגיס מספר בגאווה על תעודות ההצטיינות שהמתבגרים שלו קיבלו בסוף השנה.
- למדו אותם אמפטיה - אם יש בארוחה המשפחתית ילדים קטנים, אתם יכולים לסמוך עליהם ב - 100% שכבר תהיה סביבם איזו דרמה. ואז אחד מהשניים: אם למתבגרים שלכם יש גישה לילדים - יש סיכוי גדול שהם ינסו לעזור ואתם מסודרים, ואם אין להם – נצלו את ההתרחשות לשיחה קצרה על מה שקרה, (אפשר גם אח"כ, בדרך הביתה). שאלו אותם מה לדעתם הילד או הילדה הרגישו, והתייעצו איתם איך היה נכון לפתור את המצב. זו הזדמנות פז לפתח אצלם אמפטיה. לשני הצדדים - גם לילדים וגם להוריהם.
איפה הילד? מדריך הישרדות להורים למתבגרים, יהודה לימן, הוצאת אגם.