קשה לי מאד עם ספרי ילדים על השואה; שואה וילדים זה משהו שהמוח שלי מסרב לקבל כמשהו הגיוני שמסתדר יחד. בעולם טוב יותר, השואה לא הייתה קורית והילדים שלנו לעולם לא היו צריכים לשמוע סיפורים על התקופה הנוראית הזו. בכל פעם שאני נתקלת בספר שואה לילדים, אני שופטת אותו בחומרה; קשה לכתוב ספר שידע לתווך את הנושא, ומדובר בנושא שעלול לרדוף את הילדים בסיוטים שלהם. אבל אם חשבתי שאף ספר ילדים בנושא השואה לא יוכל לחדש לי, טעיתי. כשעמדתי מול הספר "מטאטאים רוקדים בחורף" הידיים רעדו לי;  הבנתי שיש כאן ספר אחר, ספר יוצא דופן שחייב להיות בכל בית.

הספר, שמתרחש בברלין בשנת 1941, מתאר את ביקורה של הילדה אליס בעבודתו של אביה, בסדנת העיוורים שבבית המלאכה למברשות ומטאטאים שהקים אוטו ויידט (סיפורו של בית המלאכה אמיתי, ואוטו ויידט הוכר בשנת 1971 כחסיד אומות העולם על ידי "יד ושם"). מבעד לעיניה של אליס ודמיונה המפותח, ודרך האיורים המצוינים של נועה פארן, אנו מתוודעים לרוח התקופה, לקשיים, לאיסורים וגם לנקודת האור בדמות בית המלאכה ומנהלו. אביה של אליס והעובדים בבית המלאכה הם עיוורים, והספר חושף בפנינו גם את הקשיים המיוחדים איתם נאלצו להתמודד מדי יום.

הסופרת בחרה בגישה ישירה שלא מנסה להסתיר מהילדים את המציאות הכואבת של התקופה, והיא עושה זאת ברגישות, בקורטוב פנטסטיות ובתשומת לב. אבל מה שמיוחד בספר הזה באמת, הוא שהוא מתאים לטווח גילאים רחב: כשאקריא אותו לאחיינים שלי בני ה-4, אדגיש את ערך החברות, את הקשר בין האב לביתו, ואת הקשיים איתם מתמודדים עיוורים. אך כשאקריא אותו לאחייניי בני ה-6, אדבר על מלחמות: למה פורצת מלחמה? על מה נלחמים? האם זה בסדר להתנגד להנחיות ולחוקים שנראים לנו לא צודקים? עם בני בן העשר כבר אוכל לדבר כמעט על הכול, ובעיקר על אנטישמיות וגזענות אז והיום.

הדס ליבוביץ, אמא לשלושה ילדים וכלב, הוציאה עד עתה ספרי ילדים ונוער בנושאים קלילים יותר כמו סדרת "ליבי" המצליחה ו"גור של דינוזאור". מדובר בספרה הראשון שעוסק בשואה. 

איך הגיע הרעיון לכתוב ספר ילדים שקשור לשואה?

"לסיפור של בית המלאכה התוודעתי במהלך טיול שורשים בגרמניה, במסגרתו נכנסנו למה שהיום היה למוזיאון אוטו וויידט. המוזיאון שוכן ברובע 'מיטה' (Mitte) האופנתי בברלין, ובו תיעוד של בית המלאכה הקטן שהעסיק עיוורים, רובם יהודים, בייצור מטאטאים ומברשות בתחילת שנות ה-40 של המאה הקודמת. הסתובבתי במקום, הפשוט לכאורה, עם שולחנות העץ, מכונות הפלדה הירוקות, הקירות החשופים, עד שהגעתי לחדר האחורי, בו היה ארון שנפער לחדר מסתור. קצת כמו האדם שעמד מאחורי המפעל הצנוע, המקום מוחבא בין סמטאות ואין רמז למה שנעשה בו, ללב הרחב שפעם בו.

"ברגע אחד נפלה עלי ההבנה שמאמץ ההצלה של אוטו וויידט (Otto Weidt), במסגרתו הוצאו לעובדים אישורים מיוחדים שהגדירו אותם כחיוניים למאמץ המלחמתי של גרמניה הנאצית, שוחדו פקידים, וזויפו תעודות, נעשה עבור אנשים שהחברה 'הקיאה' פעמיים – גם יהודים וגם בעלי צרכים מיוחדים. דווקא אותם האיש הזה, כבד ראיה בעצמו, ראה. התרגשתי.

"הסתובבתי שם בין הקירות ודמיינתי את המקום הומה ברעש המכונות. ראיתי את הידיים מגששות, אוספות, מחברות מקלות ארוכים לראשי מטאטאים, כפיסי עץ לשיער מברשות. דמיינתי את הריח, את האוויר הדחוס, את החניה בחוץ שבכל רגע יכול לעצור שם אוטו עם שוטרי אס.אס האוחזים בפקודה הסופית לפנות את העובדים. יכולתי לדמיין את החברות, את האחווה, את האדם שנתן לעובדים שלו את האפשרות להיות חיוניים, לא עבור המאמץ המלחמתי, אלא עבור עצמם ועבור בני משפחתם בתקופה הקשה הזו. הם קראו לו 'פאפא וויידט'.

דמיינתי גם את זיגפריד (זיגי) לוין, שהיה אחד העובדים הראשונים בבית המלאכה הזה, עיוור, אב למרטין ושיינה ובעל לגרטרוד. הוא היה הדוד של סבתי. הוא לא היה גיבור, ואין לו סיפור הירואי, לדוד הרחוק הזה שלי. הוא היה אדם די פשוט שחי בתקופה חשוכה וניסה לשרוד אותה. כשחזרתי מברלין, הוא, דווקא הוא מכל בני המשפחה של סבתי שחיו בברלין ואינם איתנו עוד, דווקא הוא נשאר במחשבותיי.

"הספר נולד מתוך המחשבות האלה ומפוסט שנתקלתי בו במקרה שכתבה דורית צלטנר, מו"לית הוצאת צלטנר, על מוזיאון אוטו ויידט אותו חקרה במסגרת לימודי האוצרות שלה. עד לאותו הרגע חשבתי שזה מוזיאון סודי שרק אני ומשפחתי התוודענו אליו, אך התברר לי שדורית הוקסמה כמוני מהמקום. היא רצתה להפוך אותו לספר והתחלנו לחשוב יחד איך אפשר להנגיש סיפור כה אנושי ומרגש לילדים".

זה לא קשה מידי מבחינה רגשית לכתוב ספר שואה לילדים?

"הרבה אנשים שואלים אותי את השאלה הזו ואני עונה שזה לא סיפור שואה בעיני, או אולי סיפור שואה מהזווית שהורגלנו לה. זה סיפור על אנושיות, על האפשרויות שלנו לראות את החיים כך ואחרת, על מה שבני אדם יכולים לעשות למען אחרים, וזה מתחיל מעניין אחד פשוט - לראות אותם". 

איך מחברים את הילדים של ימינו לתקופה ההיא? איך מחברים אותם לסיפור כל כך עצוב?

"את החיים שלנו היום חוצצים לא מעט מסכים. זה יכול להיות מבלבל מאוד עבור ילדים. יש המון דרכים לנו, כמבוגרים, לתווך להם ולהן אמפתיה, ואחת המשמעותיות שבהן היא דרך ספרות הילדים. באופן מכוון הספר 'מטאטאים רוקדים בחורף' מסופר דרך עיניה של אליס, הגיבורה. היא משמשת עיניים לאביה העיוור וגם לנו, הקוראים.

"במסגרת התחקיר לספר, נסעתי שוב לברלין, צעדתי ברחובות העיר והסתכלתי עליהם מנקודת מבטה של אליס. מה רואה ילדה שמובילה את האבא העיוור שלה יום יום מהבית לעבודה? איזה סימנים יש בדרך, מה מושך את מבטה ומה מרתיע אותה? הייתי עסוקה באפשרויות הנוספות שיש תוך הליכה ברחובות קרים – אליס סופרת את עלי השלכת שנשרו, היא בוחנת את הריבועים של המרצפות השחורות, היא מרימה מקל מהמדרכה ומחליטה שהוא מקל קסמים. המקל הזה הופך לה לשותף, יחד איתו היא מרגישה חזקה יותר, בעלת כוחות מיוחדים.

"גם בית המלאכה ואוטו ווידט עצמו מתוארים מעיניה של אליס, זו המציאות שלה והיא מתארת אותה בפשטות בהירה שאפשר להבין ממנה את המשמעויות השונות של החיים במקום; החברות בין העובדים, החמימות השורה במקום, האדם האיכפתי שהיה אוטו וויידט, וגם המתח שבין החוץ המאיים לבין הביטחון שבפנים.

"נועה פארן הפליאה לאייר ברגישות ובחכמה את סיפורו של בית המלאכה. מי שאוחז בספר יכול ממש להרגיש את הטקסטורות, הריחות ועלי השלכת של ברלין בסתיו. יחד יצרנו סיפור שבמרכזו בני אדם, אנשים של יום יום, כמונו, שחיו בתקופה ששום דבר יום-יומי לא היה בה".

לאיזה משפט מהספר את הכי מתחברת?

"יש ציטוט אחד שהולך איתי הרבה לאחרונה: 'אני מרגישה אושר קטן וחושבת לי בשקט שאולי, לפעמים, יום נחשב ללילה ובחושך יש גם אור.'"

״מטאטאים רוקדים בחורף״, מאת הדס ליבוביץ, איירה נועה פארן, צלטנר בית מלאכה לספרי ילדים