בסוף השבוע האחרון ואחרי אין סוף שמועות וספקולציות, התייצבה הנסיכה מוויילס מול המצלמות, ושיתפה את הציבור שחלתה בסרטן. בווידאו שפרסם בית המלוכה הבריטי, קייט נראתה חיוורת ורזה מתמיד. במילותיה ניכר היה שניסתה להרגיע ולשדר אופטימיות ותקווה, אולם קשה היה להתעלם מכך שהיא נראתה שברירית וחלשה מתמיד.
המלכה לעתיד, שיתפה שאובחנה בסרטן ושכעת היא מקבלת טיפול כימותרפי, על מנת למנוע את הישנות המחלה. היא הוסיפה שגילוי המחלה גרם לשוק רציני עבורה ועבור וויליאם, יורש העצר הבריטי, והתעכבה במיוחד על המצב האישי כששיתפה שבחודשים האחרונים, עוברת על משפחתה תקופה קשוחה ומורכבת. קייט הדגישה את החשיבות שהיא רואה בתיווך דבר מחלתה לילדיה הקטנים.
עוד במדור הורים
- >> אימהות מהעוטף מתקשות לשמוע בכי של תינוקות
- >> מי מגן על ילדי המפונים בגן העדן של הפדופילים
- >> סייעת בקריית גת חשודה בהתעללות בפעוטות
עבור חולים רבים, אחת ההתמודדויות הראשונות שלאחר גילוי הסרטן, היא השאלה איך לספר עליו לבני המשפחה, בדגש על בני המשפחה הקטנים - שעבורם מושגים כמו "סרטן" או "קרחת" הרבה יותר מורכבים, מופשטים ומפחידים. המנח הרגשי של התא המשפחתי של החולה, הוא אחד הנושאים העיקריים שמטרידים לאחר האבחנה וכדרך טבע, פחות מעסיקים את הצוות הרפואי שמתרכז בלחימה במחלה עצמה. חשוב לזכור שבזמן המאבק וההחלמה מהסרטן, קריסה רגשית של התא המשפחתי, עלולה להקשות מאוד על תהליך ההחלמה ואולי אפילו לפגוע שלא בכוונה בבני המשפחה הקטנים שאינם בשלים עדיין לשאת את כובד המחשבות הקשות, שמגיעות עם הבשורה.
אשתי אובחנה עם סרטן. איך מספרים לילדים?
"לפני 8 שנים רומי חלתה בסרטן בלוטת היותרת, שהתגלה כשהוא במצב גרורתי. הפרוגנוזה הייתה קשה ומההתחלה הרופאים נתנו לה שנה וחצי לחיות", מספר אייל שטרק, 47, מנתח נתונים בגוגל. "היא הייתה פייטרית רצינית ונלחמה כמו לביאה שלוש שנים עד שנפטרה מהמחלה בגיל 46. יש לנו בן ובת שהיו בני 5, ו-10 בזמן האבחנה, ואני זוכר שזו הייתה תקופה קשוחה מאוד".
רומי טופלה בכימותרפיה והקרנות, והטיפולים הקשים גררו תופעות לוואי. "ברמה הרגשית טופלנו אז אצל פסיכולוג משפחתי. הגישה שאימצנו הייתה לספר לילדים רק כשהם שואלים בלי להסתיר או לשקר. בנוסף סיכמנו שבשלב ההתחלתי נמנע מ'להפחיד' אותם עם כל האפשרויות שיכולות לקרות - בטח אם זה לא נשאל באופן מפורש. סיפרנו להם ביחד שאימא חולה מאוד והיא מקבלת תרופה שאנחנו מקווים שתעזור. התגייסנו כמשפחה והמאבק של רומי, הקשיים, וההצלחות נחוו ושותפו ביחד כמשפחה".
אבל גם לגישה הזו יש גבול. בשלב מסוים שטרק לא יכול היה להימנע מלספר לילדיו על הגרוע מכל. "כשכבר ידענו שנגמרו כל האפשרויות לסייע לרומי והמוות בפתח, בישרנו להם ביחד, שהטיפול לא עובד ואימא לא תבריא. הבשורה גרמה לשבר עצום ולבכי קורע לב. המחלה והמוות השפיעו על ילדותם ובמיוחד על הבן הקטן, שאתו התחילו אז בעיות התנהגות בגן. אנחנו לומדים כל יום לחיות עם החוסר והיום יש לנו אפילו בדיחות עצובות אבל מצחיקות, כמו לדוגמה כשהבת שלי אומרת: knock, knock, Who's there? Not your mama".
"בגילאים האלו, המקסימום שהם יודעים על סרטן זה מה שראו בבוב ספוג"
ענת שפירא, 43, אימא ל- 2 היא מנהלת תחום הקהילות הדיגיטליות בעמותת "חלאסרטן" ומנחה את הפודקאסט "המחלה". לפני 6 שנים, כשהייתה בת 37 היא אובחנה כחולה בסרטן השד. "עברתי שני סבבים של כימו, כריתה חלקית, הקרנות וטיפול ביולוגי והיום אני נקייה מסרטן. בזמן האבחנה הילדים היו בני 4, ו-5. חיפשתי חומר באינטרנט על איך לספר להם, פנינו גם לפסיכולוג שמתמחה בתחום ונפגשנו אתו למספר מפגשי הכנה לקראת השיתוף. הבנתי שבגילאים האלו, הם לא ממש יודעים מה זה סרטן, המקסימום שהם יודעים, זה מה שראו בבוב ספוג".
שפירא ובן זוג החליטו לספר לילדים בכל פעם מעט, ובעיקר לפני ציוני דרך משמעותיים. "לפני הכימותרפיה היה לי חשוב לשתף ולרתום אותם כי פחדתי שלא אתפקד. אמרתי להם שמצאו לי גוש בגוף שקוראים לו סרטן ואני אעבור טיפולים כדי לנסות ולהוציא אותו מהגוף. נתתי להם לשאול שאלות ולהוביל את השיחה, ועניתי על שאלותיהם בכנות ובצורה מתווכת. ממש לפני שהתחילה הנשירה בשיער, סיפרתי להם שהשיער שלי הולך לנשור בגלל הטיפולים ובגלל זה אני הולכת לעשות קרחת. כשהם חזרו באותו היום מהגן הייתה לי קרחת".
התגובות היו שונות: בעוד בנה של שפירא התלהב, בתה נבהלה. "מה שכן, זה פתח עבורנו הזדמנות לשיחה עמוקה ומעניינת על מודל של יופי וזו הייתה הזדמנות נהדרת להנחיל חינוך וערכים. היום אני נקייה מסרטן, אבל הנושא נוכח אצלנו בבית כל הזמן, אנחנו מנהלים על זה שיחות כחלק מהחיים שלנו. לא כדבר בעייתי - אלא כנושא שמפתח שיחות על חמלה, מוגבלויות וערכים".
בעת האבחנה מתעורר רצון להגן על הילדים ולמנוע מהם את הכאב והפחד
"גילוי מחלת סרטן אצל הורה במשפחה, הוא אירוע מאתגר הכרוך בתחושות קשות כגון הלם, כעס, פחד, אובדן תחושת השליטה, חוסר וודאות, חרדת מוות, וכן דאגה עמוקה לבני המשפחה, ובמיוחד, לביטחונם ורווחתם הנפשית והפיזית של הילדים. הכאב והחרדה שחש ההורה החולה והקושי הטבעי בהתמודדות, מעוררים רצון להגן על הילדים ולמנוע מהם את הכאב והפחד", אומרת ד"ר ורד בורס סלע, פסיכותרפיסטית, חוקרת ומרצה, מומחית בתחום התמודדות עם מצבי משבר במשפחה.
"רבים מההורים החולים נמנעים משיתוף הילדים במחלתו של ההורה תוך מחשבה לפיה, הילדים יקרסו ויתקשו להתמודד עם המציאות המאתגרת. התא המשפחתי, מגדיר את קיומו של הילד ומהווה את מקור הביטחון המרכזי בחייו. כאשר מתרחשים שינויים במשפחה, והילד אינו שותף במתרחש, הוא חש בקרקע הרועדת תחתיו, מה שעשוי להוביל אותו להפליג בדמיונו ולפתח מחשבות ופחדים מאיימים עוד יותר", טוענת בורס סלע.
כדי להגן על הילדים ולטעת בהם ביטחון ואמון בעצמם ובאחרים, על ההורים לשוחח באופן פתוח ובטוח עם הילד, לאפשר לו להביע את מחשבותיו ורגשותיו. בורס ממליצה להורים לזכור שילדים מתאפיינים במנגנוני התמודדות יצירתיים המאפשרים להם לארגן את המציאות באופן שיקל עליהם עם האמת, גם הקשה ביותר. "שיח פתוח וחופשי על המחלה מלמד את הילד להתמודד עם מגוון מחשבות ותחושות קשות ולפתח את החוסן הטמון בו ובמשפחתו", היא אומרת.
"אחרי האבחנה, המשבר המשפחתי הוא בלתי נמנע"
אחרי שאחותה הקטנה נפטרה מסרטן בגיל 41, החליטה אירית פלג ברנבליט, 47, אמא ל– 2, משפטנית ואשת תקשורת, להוציא ספר ילדים על היותו של בן משפחה קרוב חולה בסרטן. התוצאה הייתה הספר "סרטניסט חלום", בהוצאת ספרי ניב.
"ענתי חלתה בגיל 40 בלוקמיה חריפה", מספרת פלג ברנבליט. "הייתי צמודה אליה בכל תקופת המחלה והילדים שלי, שהיו בגיל ההתבגרות, חוו את הטלטלה שעוברת על כל משפחה, כשאחד מבני המשפחה הקרובים מאובחן עם סרטן. הפחדים הם עצומים: מהמחלה, מהסימפטומים, מתופעות הלוואי, ומהמוות שמתדפק. יש המון בכי ותחושת אובדן, והמשבר המשפחתי הוא בלתי נמנע. הייתי חוזרת מבית החולים עם עיניים נפוחות, אחרי שבכיתי כל הדרך הביתה. הילדים ישר הבינו שמשהו לא טוב קורה".
ענת הייתה רווקה, ללא ילדים ולמרות זאת בשיחות שלה עם אירית בבית החולים, כשהיא נאבקת במחלה בכל כוחותיה, סיכמו השתיים להוציא ביחד לאחר שתבריא ספר ילדים שמנגיש להם את מחלת הסרטן. "היא לא שרדה את המחלה, אבל אני החלטתי להגשים את החלום המשותף ולפני כמה חודשים יצא לאור הספר. המספרים העצומים של החולים ושל המעגל הקרוב אליהם (Care givers), שרק גדלים עם השנים, מצביעים על הצורך בהנגשת המציאות המורכבת, שבחולי של בן משפחה קרוב ואף במותו – לילדים קטנים".