כבר תקופה ארוכה שהזוג שיושב מולי בקליניקה נמצא בקונפליקט סוער ואלים. הם מגיעים, מתיישבים בפנים כעוסות, ואני יודעת שהם רבו באוטו כל הדרך לכאן.
מה שלומכם? אני שואלת. היא מספרת על האירועים שקרו בשבוע האחרון "הוא לא רואה אותי, עושה דברים נוראיים שפוגעים בי ובילדים, שמערערים הכל. לא אכפת לו לשרוף הכל כי הוא בטוח שרק הוא צודק". כשהיא מדברת התמונה נראית כל כך ברורה - היא הקורבן והוא הפוגע, היא הצודקת והוא האשם.
אבל אז הוא מדבר. מתאר את אותה מציאות מנקודת מבט אחרת. "היא לא רואה אותי, עושה דברים נוראיים שפוגעים בי ובילדים, שמערערים הכל. לא אכפת לה לשרוף הכל כי היא בטוחה שרק היא צודקת". כשהוא מדבר גם הסיפור שלו נשמע מאוד משכנע והגיוני.
אני תוהה לעצמי איך זה יכול להיות ששני אנשים חיים באותה מציאות ותופסים אותה בצורה שונה כל כך? מהי האמת, אם יש בכלל כזו? מי צודק.ת? הזמן שעובר רק מעמיק את הפערים בתפיסת המציאות ואת הסיפורים המנוגדים שהם מספרים לעצמם על מה שקורה. ככל שהסיפורים מנוגדים יותר, כך השנאה, הכעס, הפגיעות והכאב שהם גורמים לעצמם ולילדיהם הולכים וגדלים, וכך גם המעשים שלהם הופכים קיצוניים ואלימים יותר.
אנחנו צריכים להיפרד, הם חוזרים ואומרים. אי אפשר לחיות ככה. כל אחד ילך לדרכו ולבד יהיה לנו טוב ושקט. אני מנסה לעזור להם לחשוב על תהליך הפרידה ועל העתיד בנפרד. ככל שאנחנו מדברים על הפרידה בצורה קונקרטית, הפנטזיה שה"אחר.ת" פשוט ייעלם/תעלם ויהיה טוב ושקט יותר, מתחילה להתערער. מה עם הילדים? מי הולך עם מי? מה עם הבית והרכוש המשותף? מה עם כל מה שבנינו יחד בעמל כה רב?
הם יודעים, וגם אני יודעת, שהגירושין האלה יהיו מכוערים מאוד. השקט המיוחל לא יגיע בקרוב, אם בכלל. הם ימשיכו להילחם גם כשיהיו בנפרד עד שיכלו את כל משאביהם במאבקים משפטיים, עד שיערערו את הבריאות הנפשית והכוחות שלהם, של ילדיהם ושל סביבתם הקרובה. האפשרות הזו משתקת אותם, אך גם האימה מהמשך החיים המשותפים עם ה"אחר.ת" הפוגעני.ת והמדכא.ה.
שלוש אפשרויות גרועות
במלכוד כזה, המדריך שלי, ראובן דומני ז"ל, היה אומר לבני הזוג: אתם חייבים לבחור בין שלוש אפשרויות גרועות: 1. להתגרש. מה שנראה שכבר התחלתם לעשות ורק חסר החלק הפורמלי. 2. להמשיך לחיות בגיהינום ולהתפלל שהילדים שלכם יסלחו לכם יום אחד ו- 3. להתחתן מחדש ולחתום על חוזה נישואין שעליו שניכם תצטרכו להסכים.
אני מוצאת קווים דומים בין התהליך שעובר הזוג הזה ובין תהליך שעולה ממחקר שכבר שלוש שנים אני ופרופ' שפרה שגיא מובילות. במחקר בדקנו מה מאפשר לאנשים מקבוצות שונות בחברה הישראלית להתמודד עם משברים חברתיים. המחקר התחיל עם פרוץ הקורונה. מאז, חזרנו לאותם 300 נבדקים שמונה פעמים, בתקופות של שינויים משמעותיים במצב החברתי- פוליטי (סגרים וגלי קורונה, מבצע שומר חומות ובתקופה הנוכחית לקראת ההצבעה על ביטול עילת הסבירות).
בדקנו את רמת הרווחה הנפשית של משתתפי המחקר ואת משאבי ההתמודדות האישיים, החברתיים והלאומיים שלהם. ביקשנו מהם גם להעריך עד כמה הם נותנים לגיטימציה או מרגישים כעס כלפי "סיפורים מנוגדים" שמחזיקות קבוצות שונות בחברה הישראלית - למשל, "סיפור" שדרכו קבוצה אחת תופסת את המציאות והוא שמדינת ישראל היא ביסודה מדינת העם היהודי ורק לאחר מכן היא גם מדינה דמוקרטית, או "סיפור מנוגד", לפיו מדינת ישראל היא מדינה דמוקרטית שמחויבת לשוויון בין כל האזרחים ורק לאחר מכן היא מדינת העם היהודי.
אנחנו עוקבות בדאגה אחר הפערים ההולכים ונפערים בין הסיפורים השונים ואחר הצמצום במשאבי ההתמודדות. אחד המשאבים המרכזיים שנפגעו הוא תחושת הקוהרנטיות הלאומית - תחושה שאנחנו מבינים מה קורה לחברה שלנו, שאנחנו מרגישים שהדברים בשליטה וברי ניהול ושההשתייכות לחברה הישראלית מעניקה לנו משמעות. תחושת קוהרנטיות לאומית תורמת לחיזוק הרווחה נפשית ולתקווה. משאב זה היה פחות זמין למי שהגדירו עצמם כמצביעי שמאל ושמאל-מרכז, אולם ירידה משמעותית בתחושת קוהרנטיות לאומית מאז פרוץ הקורונה, נמצאה גם בקרב מצביעי ימין-מרכז.
כפי שעולה מהמחקר וכפי שרבים חשים, החברה הישראלית נמצאת במשבר שהולך ומעמיק. החודשים האחרונים העצימו מאוד את "הסיפורים המנוגדים" דרכם חברי קבוצות תופסים את המתרחש. כמו הזוג בטיפול, גם אנחנו חייבים לבחור בין שלוש אפשרויות גרועות וקשות - להתגרש, למרות שיהיו אלו גירושין הרסניים, להמשיך במסלול ההסלמה וההרס הנוכחי ולקוות שהדורות הבאים יסלחו לנו על כך, או לבחור להתחתן מחדש ולגבש הסכם נישואין מחודש - תהליך מטלטל שיחייב את כולנו לוותר ולהשתנות, אחרת לא יצליח לעצור את הסחף.
אין לנו אפשרות שלא לבחור, מכיוון שהיעדר בחירה הוא למעשה בחירה במסלול הנוכחי. אנחנו חייבים לעצור ולשאול את עצמנו, כפרטים וכחברה, שאלה קשה - במה אנחנו בוחרים?
הכותבת היא פסיכולוגית חינוכית מומחית ומטפלת משפחתית מוסמכת ומדריכה, מלמדת במרכז האקדמי פרס