האתגר ההפוך בפרק האחרון, בו ההורים הופכים להיות הילדים ולהפך, הוביל לשיחה מרתקת בין המשפחות לבין דני ועינת בנוגע לענישה. מה שהוביל לשאלה לא פשוטה שהוצגה בפני ההורים והיא - מי השתמש אי פעם בענישה פיזית מול הילדים? הווידוי המפתיע ומלא החרטה של שניים מההורים הוציא המון אמוציות והביא את מדריכת ההורים עינת נתן להעלות פוסט מרגש לחשבון האינסטגרם הפרטי שלה בנוגע לנושא.

"כשסבא וסבתא שלי גידלו ילדים, היה מאוד מקובל להרים יד על ילד. הורים הרביצו לילדים שלהם. כן, פליק זו לא מילה חמודה להלבנת אלימות בתוך המשפחה. ילדים חטפו מכות כשיטת חינוך", היא מתארת וממשיכה: "כשסבא וסבתא שלי גדלו, גם לזרים היה מותר ואף מומלץ להכות ילדים שאינם שלהם. עוד לא היו מחקרים על טראומות ילדות, הנוירולוגיה עוד לא הייתה זמינה להוכחת הנזקים הבלתי הפיכים של השיטה. כשהורי גידלו אותי, היו שהרימו כבר גבה על מרימי הידיים, אבל פליק פה ופליק שם, עדיין שימשו ל'איפוס' מערכת ההפעלה של ילד שלא מקשיב, לא מתנהג או עובר את הגבול".

"היום אנחנו יודעים שלילדים לוקח שנים להתנהג כמו שמבוגרים מצפים. לא עניין של גבולות, בטח לא של שיטת חינוך, פשוט חוסר בשלות נוירולוגית ופסיכולוגית. אני אקצר לכם רגע את המשוואה: ילד אמור לברוח אל ההורה שלו מסכנות החוץ, כך הטבע ברא אותנו. אם ההורה יספק סביבה מווסתת, מרגיעה, מכילה ובטוחה עבור ילדיו, הטבע יעשה את שלו והילד יגדל להיות בוגר שיודע לווסת את רגשותיו בכל סערה. כשההורה שאמור להיות המקום הבטוח, הופך להיות המקום הפוגע, מתחילות הצרות הגדולות".

"בימינו, בישראל, למרבה המזל רוב ההורים לא קמים בבוקר בשאיפה חינוכית להרים יד על ילד חסר ישע בן שלוש, אבל הורה שחטף מכות כילד מתקשה כמבוגר לווסת את עצמו, זוכרים? לגדל ילדים זו המשימה הרגשית הכי מורכבת שיש. אף ילד לא יכול להתפתח רגשית כשהמסר ההורי הוא: אם אתה לא תעשה משהו, אני אאבד שליטה ולך יכאב! ולכן, אנחנו היחידים שיכולים לעשות שינוי במשוואה, פשוט כי סיימנו את התפתחותנו. והם? אם נצליח מולם, הילדים שלנו כבר לא יגדלו במעגל של תוקפנות שמתחפשת לסמכות או גבולות".

"אתמול אחרי שידור הפרק הטעון של 'מבחן ההורים הגדול', בו המשתתפים דיברו באומץ על הנושא של אובדן שליטה, ישבתי לענות אחד אחד לאנשים שפעם ראשונה ישבו מול הטלוויזיה וחשבו שיש אופציה אחרת. אם יש ילד אחד במדינה שלנו שקם הבוקר למציאות יותר בטוחה בתוך המשפחה, התוכנית הזו מבחינתי השיגה את מטרתה. ועוד נקודה למחשבה: כשאנחנו משפילים ילד, נדלק אזור במוח, בדיוק אותו אזור שמגיב כשמרביצים לו".

גם הפסיכולוג הקליני דני פרידלנדר אשר מלווה את זוגות ההורים יחד עם נתן, הגיב על אירועי הפרקים האחרונים בפוסט מרגש. "אני לא כותב הרבה על 'מבחן ההורים הגדול', אני משתתף בה כמנחה ומומחה יחד עם הפרטנרית המופלאה שלי לתוכנית, עינת נתן, ויחד אנחנו מלווים את שמונה המשפחות ובעיקר את ההורים האמיצים. מאז שעלה הפורמט החדש, מתקיים שיח על התכנים. בכל מקום שאני מסתובב בו, אנשים שואלים על ההורים שעל המסך, מחפשים את עצמם שם, מנסים לברוח ולא לראות את עצמם על המסך ומעלים ביקורת".

"אנחנו כבר מתחילים להבין, שהתכנית מפגישה את המשתתפים וגם את הצופים בבית עם שאלות עומק, על איך מגדלים ילדים בכבוד, ברוך ובאהבה ובו בזמן מציבים להם גבולות בטוחים, דורשים מהם כהורים את מה, שראוי בסולם הערכים שלנו, ודוחפים אותם על עבר מימוש הפוטנציאל וגילוי היכולות שגלומים בהם. חוץ מזה שהיא צפייה כיפית, מצחיקה, ישראלית מאד ויש לה יכולת לתת לכולנו להרגיש פחות לבד ולא כאלה מתקשים, כי הרי לכולנו לא קל בהורות", הוא ממשיך.

ואז הוא נגע בנקודה הכואבת. "בפרק ארבע של התוכנית, בסופו נבחרו שתי המשפחות האחרונות שעלו לאתגרי חצי הגמר, העלה רגשות עזים אצל ההורים באולפן, זיכרונות כואבים מהילדות שלהם על עונשים, שהם חטפו כילדים ועל משאלה כנה לא לפגוע בילדים".

"הייתה לכם הזדמנות לקבל הצצה לרגע עם המשתתפים, וזכיתם, כמוני שם בצילומים, להרגיש משהו מהרגע הזה, בפרק. כי פשוט קרה לנו רגע של חסד באולפן. לא התכוננתי מראש ולא חשבתי בכלל ללכת למקום הזה, לא באתי עם שום אג׳נדה או תכנית לגעת ספציפית דווקא במקום הזה של אבהות. זה כנראה בחר אותי ואת כל הגברים שבאולפן. זה הקסם של הפורמט החדש שלנו, דברים קורים בו", הוא המשיך.

"האולפן שלנו קיבל חיים משל עצמו, ודברים התהוו כמו בכל תהליך קבוצתי טוב. בהתגלגלות של רגשות, חיבורים וזיכרונות. הקסם של האולפן של "מבחן ההורים הגדול" הוא האופן, שדברים עולים ומתגלגלים, תוך כדי שההורים שם הולכים והופכים לא רק למתחרים ולשופטים של התכנית, הם גם (די מהר יש לומר) הפכו לשותפי גורל במסע הזה לחיפוש אחר ההורות הטובה והנכונה להם. לפעמים כשעושים דוקו, הרגעים הכי יפים על המסך, פשוט קורים שם בהפתעה ברגע של כנות ואותנטיות בצילומים. ופתאום כמו ברגע, שפשוט בקע מתוכי שאלתי את כל ההורים כשאלת המשך לשאלה שלי לכולם על ענישה: 'כמה מהם השתמשו בענישה פיזית?'. שתיקה, מבוכה, מבטים לרצפה ואז אוהד עירון ואורטל מאילוב (שניהם הורים מהחינוך הביתי) שניהם מרימים יחד ידיים וכמו מודים באשמה, היחידים להודות? או אולי רק הם הגיעו לקצה הזה?".

"אגב, זו לא הפעם האחרונה, שאוהד הביא לקבוצה ואלינו אל מול המצלמות כנות כובשת ואמיצה ודיבר על החולשה שלו והרצון לא להיות רק גבר חזק, מנצח וכל יכול. ועל הרצון לא ללכת אל מעבר לכוחות אפילו שהוא גבר ישראלי, שזה קצת מה שמצופה ממנו. (פרק חצי הגמר, פרק 5, אוהד מזכיר איך כדאי להתרחק ממקום מאיים). כשהזכיר ברמיזה את המושג שהוא קרא לו 'פוסט טראומה'".

"אוהד מביא גבריות מרגשת וכנה, שיכולה להביא חולשה וכנות ושיכולה להוות דוגמא ומופת לגברים בארץ שלנו, שלא פעם נדרשים להיות 'גיבורים, חזקים ואמיצים'. הוא הביט באומץ, בבושה ובחרטה שאחרי מעשה, וומשתף בלמידה הענקית שעבר שם כאבא. לרגע קצר, פניתי אל כל הגברים שבחדר, אל האבות ודיברתי איתם על מתנת האבהות, שנוכל להעניק לילדינו כגברים, ובעיקר, אבל לא רק, לבנים שלנו, שיום אחד יגדלו גם הם, להיות גברים ואבות בעצמם. אתמול היה לנו בפרק (פרק 4), רגע של גברים, שיכולים ביחד להסתכל באומץ, אבל לא בפחד על החולשה שלהם ועל רגע אובדן השליטה, כנקודה של חולשה באבהות, שניתן לתקן אותה וללמד בנים וגברים לקחת אחריות - 'כעסתי מידי הייתי חזק מידי, לא הייתי צריך'".
 
"הרגע הזה שלח אותי להגיד משהו לכל האבות שם באולפן, וברגע חזק עבורי, רגע של שותפות גורל של גברים, אני משמיע קול ואומר להם, וזו אחת האמירות, שאני הכי שמח שנמצאת בתכנית שלנו: 'ואגב, גברים, הגברים שיושבים פה, זו אחת המתנות הגדולות, שהילדים שלכם, בעיקר הבנים, יכולים לקבל. זה לשמוע גבר אומר, שהוא מצטער'. לרגע קצרצר אבל מלא עוצמה הפכנו שם לקבוצת גברים, למעגל של כל האבות וכל הבנים שהיו ויהיו במשפחות שלנו. והסתכלנו לפחד, לחולשה ולחוסר האונים שלנו כגברים, בעיניים. ברגע ההוא, הרגשתי באולפן את שמונה האבות שם מביטים בי, צמאים להכרה הזו ולאישור שהילדים שלהם צריכים אותם הרבה יותר בני אדם ולא רק גברים.הגברים בתכנית שלנו, האבות של 'מבחן ההורים הגדול'. שונים בתכלית האחד מהשני ומביאים הרבה גיוון, אבל הם כולם אמיצים, חשופים, כנים ומרגשים. אני כמעט בטוח, שהצופים בבית מוצאים במשתתפים שלנו משהו מעצמם, משהו מהאבות שהם גדלו לצידם ואולי גם את האבא הזה, שהיו רוצים שיהיה להם. אני רוצה לסיים בהכרת תודה גדולה, לשמונה הגברים שהתמסרו בכל ליבם, נפשם וגבריותם, למסע הזה, ולרגע הזה שעברנו שם יחד", הוא קינח ברגש.