החל ב-8 באוקטובר, יום אחרי הטבח, פונו יישובי העוטף בגיבוי המדינה לאילת ולמקומות נוספים בארץ. המפונים חולקו לבתי מלון (בית מלון לכל יישוב) והחלו לנסות לנהל חיי קהילה מאורגנים, זאת על ידי חלוקה לקבוצות גיל והקפדה על פעילויות שגרה כדי לשמור על שלומם הנפשי של הילדים ובני הנוער.
אך רבים אחרים לא יכולים או לא מצליחים להשתקם מהחוויות הקשות. תושבים שהתפנו באופן עצמאי מממנים בעצמם ובסיוע תרומות את השהות. הורים רבים מתקשים לטפל בילדים ובבני הנוער שבמשפחה, שבורים מהזוועות שהיו מנת חלקם או פשוט נאבקים כדי להתקיים. וכך נותרים בני נוער רבים ללא מענה, ללא מסגרת חינוכית, במצוקה כלכלית ובתחושת פליטות. רבים מהם יוצאים לטיילת בשעות הקטנות ונחשפים לחיי הלילה של העיר, הכוללים סמים ואלכוהול - בריחה זמנית מהמציאות שהופכת אותם פגיעים לסכנות.
בני הנוער שפונו לאילת עם משפחותיהם איבדו לא רק את ביתם, את חבריהם ובני משפחה רבים, אלא גם את חיי השגרה החיוניים. "הם ישנים כל היום ומסתגרים בחדרים עד הלילה", מספרת אתי ועקנין, עובדת סוציאלית המנהלת את תחום נוער של אגף הרווחה באילת.
מחלקת הרווחה של עיריית אילת נרתמה לתת מענה למפונים בבתי המלון. בהמשך הצטרף גם משרד הבריאות, שמספק כיום מטפלים, פסיכולוגים ופסיכיאטרים מתנדבים המפעילים עמדה לסיוע נפשי בכל בית מלון. "יש גם טיפול באמנות, בתנועה, קבוצתי פרטני ועוד - כל מי שמבקש סיוע מקבל", מספרת ועקנין, "בהתחלה עשינו הרבה התערבויות פרטניות וקבוצתיות לתושבי העוטף בהסכמת ההורים, הכול סביב רקע של חרדה ופחד, איך מדברים עם בני הנוער על המצב. התחלנו לראות שבני הנוער נבלעים בתוך מה שקורה, הם מבלים שעות בתוך החדרים ויוצאים רק לקראת הערב. אין להם מסגרות לימוד עדיין, אפילו לא בזום, הם מנותקים כבר חודש מהשגרה. ככה מתחילים מצבי סיכון כמו שוטטות, שינה ביום וערות בלילה, חשיפה לסמים, אלכוהול, אלימות, ולמעשה הם הופכים לנוער בסיכון.
"לילדים נמאס מהאוכל של המלון. הם רוצים אוכל של בית, או דורשים לאכול במסעדות בחוץ ומעמיסים על ההורים שגם ככה נמצאים בנטל כלכלי בלתי אפשרי. יש מריבות בין הורים לילדים. יש קושי להעמיד גבולות. ההורים בעצמם נמצאים בטראומה ובקושי נפשי גדול. הם לא יודעים מתי יחזרו הביתה. הם עסוקים בהישרדות והכי קשה להתמודד עם מתבגרים, שגם בשגרה יש איתם קושי גדול, אז עכשיו זה בכלל בלתי אפשרי. יש בני נוער עם הפרעות אכילה שנותרו תקופה ללא טיפול ולקח הרבה זמן לאתר אותם כדי לתת להם טיפול מתאים".
"התחלנו לראות שבני הנוער נבלעים בתוך מה שקורה, מבלים שעות בחדרים ויוצאים רק לקראת הערב. הם מנותקים כבר חודש מהשגרה. ככה מתחילים מצבי סיכון כמו שוטטות, חשיפה לסמים, אלכוהול, אלימות, ולמעשה הם הופכים לנוער בסיכון"
אתי ועקנין, אגף הרווחה באילת
"נותנים לבני הנוער סיבה לקום בבוקר"
לצד מחלקת הרווחה של עיריית אילת, פועלות באופן פרטי גם תנועות נוער ועמותות שזיהו את הבעיה, מכספי תרומות ובעזרת מתנדבים, כדי לסייע לבני הנוער הללו. "אלפי בני נוער מפונים באילת מטפסים על הקירות ולא מוצאים את עצמם", מספר אורי קרן מהנוער העובד והלומד, "הם מחפשים מסגרת, רוצים להיות ביחד. אנחנו משתמשים במשאב האנושי ויכולות ההדרכה שיש לנו כדי לעזור להם". קרן, 29, תושב רחובות, רכז ההדרכה של פעילות התנועה במלונות המפונים והטיילת, פועל באילת זה כשלושה שבועות עם שינשינים ומתנדבים חברי התנועה כדי לחזק את תחושת השייכות והעצמאות של בני הנוער. "בניגוד לילדים הצעירים יותר, לבני הנוער עדיין אין מסגרות חינוכיות וגם המסגרות הקיימות לילדים הצעירים יותר מצומצמות. הכול בחיים שלהם ארעי כרגע. זה מאוד מערער," הוא אומר, "להורים קשה מאוד, אז אנחנו מנסים לקחת את בני הנוער ולתת להם אחריות - מציעים להם לבוא להיות מדריכים, להפעיל את הילדים הקטנים של היישוב המפונה במלון, לייצר מעטפת, מקום מפגש, לדבר, להתחזק. עבור חלק מבני הנוער זה הפך להיות משהו שנותן להם סיבה לקום בבוקר".
קרן מספר כי המשפחות שנעקרו מבתיהן בעקבות המלחמה חוות מצוקה גדולה, "הרבה משפחות שאין להן את הבית, את הפינה הפרטית שלהן. ילדים ללא תעסוקה, נפגעי חרדה ופחד. בני נוער מסתובבים בטיילת בלילות, חלקם מחפשים סמים ואלכוהול, אבל אנחנו מנסים לייצר אלטרנטיבה", הוא אומר, "אם אנחנו לא היינו שם כדי להקשיב להם ולהיות שם בשבילם, ייתכן שהרבה מהם היו פונים לפתרונות כמו סמים ואלכוהול".
מגיעים כדי להישאר עסוקים ולשמור על סדר יום
מחלקת הרווחה של עיריית אילת בשיתוף תנועות הנוער וגורמים אחרים הפועלים על בסיס תרומות מספקים מגוון של פעילויות בלתי פורמליות במאמץ לתת מענה רחב ומגוון. "עשינו ימי כיף וטיולים מאורגנים, אטרקציות וכל מה שיש לעיר אילת להציע", מספרת ועקנין, "השבוע הקמנו את פרויקט חופים של עיריית אילת - אוהל ענק על החוף שנותן מענה לנערים בקיץ בדרך כלל, עם צוות מיוחד לבני נוער. הבנו שיש כאן מצב כמו בקיץ - אלפי בני נוער שאין להם הדרכה ונמצאים בסיכון. האוהל מציע מרחב בטוח לנוער מפונה משבע בערב ועד חצות, עם כעשרים אנשי צוות שגם מחפשים נוער שמשוטט בטיילת. יש מעגלי שיח, הופעות, הרצאות ותעסוקה רלוונטית. אם אנחנו מזהים נערים הנמצאים במצבי סיכון או צריכים עזרה מקצועית - אנחנו מעבירים את זה הלאה להמשך טיפול בתוך המערכת"._
חלק מבני הנוער המפונים השתלבו גם בתוכנית מיתר תעסוקה של משרד הרווחה, המשלבת נוער בסיכון במקומות עבודה בימי שגרה וכיום גם נוער העוטף משתלב בה. "החל מהיום הראשון קלטנו נערים מהמועצה האזורית אשכול ואנחנו צפויים לקלוט גם נוער משדרות", ממשיכה ועקנין, "הנערים מגיעים בעיקר כדי להישאר עסוקים ולשמור על סדר יום ולאו דווקא מתוך מצוקה כלכלית".
אבל כל אלה לא מספיקים. המתנדבים והפעילים באילת מספרים כי "המדינה לא נמצאת פה", מגחכים על מענק אלף השקלים וטוענים כי המהלכים הבירוקרטיים האחרים של המדינה איטיים להחריד.
לא ממהרים להיפתח ולתת אמון
המתנדבים והמדרכים שנמצאים באילת מאז תחילת המלחמה שומעים שיחות של בני נוער על הלוויות שהם נוסעים אליהן או חוזרים מהן, על מורים ומורות שנחטפו ובני היישוב שנרצחו, על החבר שהחזיק את דלת הממ"ד שעות ארוכות, על חברים שנפגעו מקליע. "אם הם מעלים את הנושאים בעצמם אז אנחנו כמובן קשובים, אבל אנחנו לא מטפלים ואין לנו הכשרה טיפולית", מספר קרן, "אנחנו מקבלים הנחיה מאנשי מקצוע פעם-פעמים בשבוע, ואחת ההנחיות היא לא לשאול אותם שאלות ספציפיות על הזוועות שראו. אנחנו לא רוצים להכביד עליהם".
קרן מספר כי תגובות החרדה והפוסט טראומה של בני הנוער כוללות הרבה שתיקה והסתגרות, וכי המתנדבים הרבים בעיר נמצאים שם ומקשיבים. מאפשרים להם לשתף, שואלים איזה שירים הם רוצים לשיר. "יש מטפלים ועובדים סוציאליים בבתי המלון אז אנחנו מפנים אליהם אם אנחנו פוגשים מישהו שצריך מענה דחוף", הוא מספר, "אבל רוב הזמן הם מדברים כמו כל בני הנוער - הרבה דינמיקה של בנים/בנות. שופינג, מוזיקה, בגרויות, לימודים, תחביבים וספורט. סימן טוב של חיים נורמטיביים. למרות שזה יכול להיראות לכם רגיל, זה לא פשוט להם בכלל. הם מתעסקים הרבה בלהכיר חבורות חדשות ואנשים חדשים כי הם בכל זאת מנותקים מהבית, מין חופשה כפויה במקום שיש בו הרבה אנשים חדשים".
האם יש לדעתך מספיק מענה טיפולי מקצועי לבני הנוער באילת?
"יש הרבה מתנדבים ומערכות שמנסות לתת מענה - אני מקבל לפחות שלוש-ארבע פניות בשבוע של מתנדבים שרוצים לטפל ולעזור, אבל בני נוער הם אוכלוסייה שלא ממהרת להיפתח ולתת אמון. יש גם את מי שכן נפתח ומספר, אבל הרוב מעדיפים להיפגש איתנו ספונטנית בטיילת ולשוחח מאשר ללכת לחפש עובדת סוציאלית במלון שתפנה להם זמן לשיחה".
קרן מסביר את המורכבות בתהליך מתן הסיוע ואת הדרך שבה הם מצליחים בסופו של דבר להגיע ולהתקרב: "אני מגיע אליו לאיפה שהוא נמצא ונותן לו את האפשרות לבחור אם הוא רוצה לדבר איתי או לא. הרעיון הוא לצמצם למינימום את המאמץ שהם צריכים לעשות כדי לקבל את העזרה שהם זקוקים לה. אני מאוד מעריך את העבודה של צוותי הטיפול בעיר, אבל צריך הרבה אורך רוח, לוקח זמן להגיע לבני הנוער, לוקח להם זמן להיפתח ובכלל - יש פה טראומה ענקית ומשבר עצום שצריך לתת לו זמן וסבלנות, טיפול ארוך טווח, בייחוד לבני הנוער של העוטף. זה נכון גם לגבי אנשי הטיפול המקצועיים וגם למדריכים של תנועות נוער וכל מי שכאן כדי לעזור."
תנועות הנוער עושות עבודה מדהימה ובהתנדבות כמעט מלאה, אך רבים מהפעילים אינם תושבי אילת ולמעשה קבעו מחדש את ביתם באילת לטובת סיוע לנוער העוטף. "אבל זה לא מספיק", קובע קרן, "צריך עוד גיבוי ועוד מתנדבים ועוד תקציבים. זה לא פשוט לנו להיות באילת כל הזמן. אנחנו לא אילתים בשגרה".
למרות כל הרצון הטוב, המתנדבים בסופו של דבר יצטרכו לחזור הביתה, ואלפי בני הנוער צפויים להישאר עם מענה מינימלי. "כרגע התוכנית שלנו היא להישאר גם חצי שנה קדימה אם צריך", אומר קרן, "אנחנו משנים את המבנה שלנו כל הזמן ומתאימים אותו למצב. אנחנו מבינים שהפעילות שלנו באילת צריכה להפוך לשגרתית כי זקוקים למדריכים שלנו שם עד להודעה חדשה. יש מאמץ גדול של איסוף תרומות מכל מי שיכול, זה מקור המימון העיקרי, יש הרבה תרומות חיצוניות לצד מימון סטנדרטי של המדינה לתנועות הנוער, ורוב הפעילים שלנו הם מתנדבים."
"בני נוער הם אוכלוסייה שלא ממהרת להיפתח ולתת אמון. יש את מי שכן נפתח ומספר, אבל הרוב מעדיפים להיפגש איתנו ספונטנית בטיילת ולשוחח מאשר ללכת לחפש עובדת סוציאלית במלון שתפנה להם זמן לשיחה"
אורי קרן, רכז הדרכה של הנוער העובד והלומד
עד כמה תעזור הפתיחה של מוסדות החינוך באילת לבני הנוער?
"אני חושב שהצורך בפעילות בלתי פורמלית לא ישתנה, אבל המסגרת הברורה והשגרתית חיונית כדי לייצב את הילדים האלה וזה גם עשוי קצת להקל עלינו."
האם ידוע לך עד מתי המפונים יוכלו להישאר באילת?
"הם רוצים מאוד לחזור הביתה, אבל אין להם שום אפשרות כזו כרגע. הם די תקועים באילת. זה מאוד מתסכל את בני הנוער ואת המשפחות שלהם. ככל שהזמן מתארך בלי שגרה ובלי בית זה נעשה קשה יותר".