עם עשרות נרצחים ושישה חטופים, החברה הבדואית שילמה מחיר כבד מתחילת המלחמה. למרות זאת שמות החטופים לא עולה לסדר היום או לרשימות העסקאות, כמעט ואין מענים בריאותיים, בטיחותיים או נפשיים לישובים בדרום, והחברה הבדואית מרגישה שהיא פשוט נשכחה מאחור. גם כאן, על רקע אוזלת ידה של המדינה, ארגוני החברה האזרחית מתגייסים למענם.
מאה אלף בדואים מחוסרי מיגון מוחלט
מוחמד דיב (15), אמין עקל (10), מאלק איבראהים (16) וג׳ואד איבראהים (13) נהרגו מפגיעת טיל בסמוך ליישוב הבדואי מולדה בשבת השחורה. ביישוב שהוכר כ״שטח פתוח״ לא נשמעו אזעקות ולא היה מיגון, אך זה לא מפתיע את החברה הבדואית. ״זה לא סביר שיש מאה אלף בדואים מחוסרי מיגון מוחלט. הם חיים בתנאי חירום תמידיים ולא רק במלחמה. עבורם גם חורף קשה או שריפות זה חירום. אלו תנאים ותשתיות שמחייבים את כולנו לעשות חישוב מסלול מחדש, ולראות איך כולם נרתמים למהלך בעיקר בהובלת המדינה ולא רק החברה האזרחית״, אומר סלימאן אלעמור' מנכ"ל שותף באג'יק – מכון הנגב, ארגון לשינוי חברתי, הגדול ביותר לדבריו בחברה האזרחית-ערבית.
אחרי שבתקופת הקורונה הם הקימו חדר מצב שאיגד פעולה של משרדים ממשלתיים, רשויות מקומיות, פיקוד העורף וארגוני חברה אזרחית לטובת האוכלוסייה הערבית – הם החליטו לפתוח את חדר המצב מחדש והקימו מספר צוותי עבודה. חדר המצב של הועד הערבי לחירום פועל ביישוב חורה מאז שפרצה המלחמה. בין היתר המתנדבים ארזו כבר אלפי חבילות סיוע שכוללות מזון יבש, טואלטיקה ומוצרי צריכה בסיסיים הדרושים לתושבים. המתנדבים עורכים פעילויות לילדים כדי שיכירו את הנחיות פיקוד העורף וידעו להתמודד מול הסיטואציה, תוך מתן מענה רגשי ונפשי לתושבים.
בחדר המצב החליטו לשים דגש מרכזי על נושא המיגון. ״המלחמה מאוד קשה אבל יש הזדמנויות שכדאי לנצל לטובת הקהילה הבדואית כמו המיגון. לא סתם ההרוגים הראשונים היו בדואים בכפרים. הבאנו מאות מיגוניות כדי לקרוא לממשלה לקחת אחריות על הכפרים הלא מוכרים ולהתחיל למגן. לשמחתי התקדמנו בנושא אבל זה רחוק מלהסתיים״, הוא אומר. אפילו המרפאות לא היו ממוגנות: ״נסגרו מרפאות בכפרים בגלל חוסר מיגון. אמרנו לקופות החולים – זה לא יכול להיות שבמשבר הכי גדול של המלחמה בזמן מלחמה רצינית אין מיגון במרפאות בכפרים, לאנשים שצריכים אותן הכי הרבה. צריך לחייב את הקופות לפתוח אותן גם במלחמה ולהביא אנשי מקצוע״.
הם אף זיהו צורך במתן מענה לדבר הבסיסי ביותר – מזון. ״הקמנו צוות לכל מה שקשור במזון. גייסנו אלפי סלי מזון, בעיקר למשפחות נזקקות בישובים לא מוכרים שגם ביום יום נמצאות במצב סוציו אקונומי נמוך. רבים מהם עובדים בחקלאות בעוטף עזה דרך חברות קבלן ואם הם לא מרוויחים מאה שקל ביום זה אומר שאין להם לחם וחלב למשפחה״, אומר אלעמור׳.
"הרבה הרגישו שאין להם כתובת לפנות אליה"
גם בתחום החינוך, כאשר בתי הספר חזרו ללמידה מרחוק, הם נתקלו בקשיים רבים: "ביישובים הבדואים ניסו לחזור ללמידה מרחוק אבל זה בלתי אפשרי כי אין הצטיידות במחשבים ותשתיות האינטרנט חלשות מאוד. אנחנו מנסים לטפל בזה יחד עם המדינה", הוא אומר. הם פעלו גם בתחום הנפשי: "הרבה נכנסו לפאניקה והרגישו שפשוט אין להם כתובת ולמי לפנות. הבאנו אלפי פסיכולוגים ועובדים סוציאליים בזכות תקציבים שגייסנו. אלו אנשי מקצוע שמבינים את הקהילה, האתגרים שלה, והתרבות".
המענים שניתנו ע״י ארגון אג׳יק וארגונים נוספים שחברים בחדר המצב:
מענה נפשי: 10,000
מתנדבים: 750
פעילויות לילדים: 5000
סלי תינוקות: 500
ערכות עזרה ראשונה: 800
סלי מזון: 10,000
מיגוניות: 320
"יש סיפורי גבורה שהחברה הבדואית לקחה על עצמה"
6 חטופים מהחברה הבדואית מוחזקים בידי חמאס, אך שמם כלל לא עולה ברשימות החטופים הכלולים בעסקאות: יוסף חמיס אלזיאדנה (53), חמזה אלזיאדנה (22), בילאל אלזיאדנה (21), עאישה אלזיאדנה (16), סאמר פואד אל טלאלקה (22) וקאיד פרחאן אלקאדי (53). "החברה הבדואית שילמה מחיר מאוד יקר מבחינת הרוגים, חטופים ופצועים. עד היום בשלוש הפעימות שהיו לא השתחרר אף בדואי. זה עבורם עונש כפליים כי אתה ערבי שנמצא בשבי חמאס", הוא מדגיש.
התחושות בחברה הבדואית לא פשוטות. "מהר מאוד הבנו שהיחסים בין ערבים ויהודים נכנסים למקום בלתי רגיל. זה בלתי אפשרי ולא נוח לאזרחים ערבים להסתובב בערים מערבות או יהודיות. באר שבע זה המקום המרכזי שנותן שירותים לאוכלוסייה הבדואית, ולמשך הרבה ימים לי אישית למשל לא היה נוח להסתובב", הוא אומר ומסביר, "יש אי הבנה מוחלטת והקיצוניים ניצלו את זה כדי להסית נגד החברה הערבית והרשתות החברתיות געשו. יש אלפי ערבים שהשתתפו בלוויות של אנשים שהם מכירים בעוטף. יש סיפורי גבורה שהחברה הבדואית לקחה על עצמה, של אנשים שהצילו מאות, וצריך לדעת להעריך את זה. זו הזדמנות למדינה לחבק את החברה הערבית. הם הפגינו אחריות מטורפות לטובת סולידריות עם מה שקרה. בעיני זו הזדמנות לבנות חיבורים ושותפויות". כדי לקדם את המסרים הללו הם אף יצאו בקמפיין שזכה למעל 2 מיליון צפיות, בו הם קראו לאנשים לא לתת יד להסתה.
"אני חושב ששינוי המצב דורש קודם כל את תשומת הלב המיוחדת לחברה הבדואית ולצרכים שלה. החברה שילמה מחיר כבד במלחמה הזו, שילמה מחיר שאנשים לא מצליחים לעכל או לקבל. אנחנו לא מקבלים את הסיקור המתאים בציבור – יש כמה חטופים בחברה הבדואית שלא מוזכרים, לא רואים, לא שומעים ולא מדברים עליהם. יש אנשים שנרצחו וכמעט לא מזוכרים", מוסיף אברהים אבוגעפר מרהט, פסיכולוג ומנכ"ל ארגון תמר המנגיש מענים פסיכו-סוציאליים בחברה הערבית, "צרכי החברה הבדואית גדלים לאור תהליך המודרניזציה. לא צריך להסתכל עליהם כנטל אלא כנכס לכל המדינה. יש כוחות ואנרגיה בחברה הבדואית שיכולים לשים אותה במקומות טובים יותר מהעבר וצריך להרחיב את הראייה".