המלחמה הותירה את כולנו המומים וכואבים ובישראל גדלים לא מעט בני ובנות נוער, הדור הבא שלנו, שנאלץ בעל כורחו לספוג אובדן קרובים, אנטישמיות, פחד, טילים, פינוי מהבית ורוע אנושי שמאז השואה לא תיארנו לעצמנו שנדע עוד. שוחחנו עם בני ובנות נוער חניכי וחניכות עמותת יוניסטרים, אשר נוגעת מדי שנה באלפי בני ובנות נוער מכל רחבי הארץ ומכל המגזרים – יהודים וערבים, דתיים וחילונים, דרוזים ובדואים, שמקבלים כלים ומיומנויות להגשים את השאיפות המקצועיות שלהם ולקבל הזדמנות שווה להצלחה בחיים, כעת גם נרתמת לסיוע וחיזוק הנוער בכל הארץ.
בני ובנות הנוער עמם שוחחנו, הינם ממגזרים שונים בחברה הישראלית, מכל קצוות הארץ – מג'וליס, צפת וקריית שמונה בצפון ועד רהט ובאר שבע בדרום, כולם חווים קושי בעקבות המלחמה הקשה ולכולם אופטימיות ורצון עז לעזור כדי לחיות במדינה שקטה ושלווה.
טליה נסימי (15) מרכז יזמות יוניסטרים נתיבות
איפה היית ב-7 באוקטובר ואיך גילית על האירועים בדרום?
ב-7 באוקטובר הייתי בבית שלי בנתיבות, פשוט קמנו לאזעקה ומלא בומים ויותר מאוחר אח שלי אמר שיש מחבלים ומלא חטופים .
מה הייתה התגובה שלך באותו יום והאם משהו השתנה בתחושות מאז?
התגובה שלי הייתה לדעתי כמו כולם, לחץ ובהלה. אני חושבת שאולי אני כבר לא כל כך קופצת כשאני שומעת בומים. התרגלנו וזה נורא.
האם חשת בסכנה מאז פרוץ המלחמה?
בהתחלה כשהיו את המחבלים אז כן חשתי סכנה, אבל אחר כך כבר בטחתי בצבא שלנו.
האם הכרת מישהו מהנפגעים או הנרצחים?
לא הכרתי מישהו מהנפגעים או הנרצחים.
האם עסקת בפעילות התנדבותית מאז פרוץ המלחמה ולמה?
כן, על אף הקושי, התנדבתי בהעברת פעילויות לילדים במקלטים, גם במסגרת הפעילות ביוניסטרים. הסיבה שבחרתי להתנדב היא גם כדי לנהל סוג של שגרה כיוון שצריך קצת לצאת מהבית, וגם כי הרגשתי שאני רוצה לעזור לילדים שאין להם מה לעשות כל התקופה הזאת ולעזור להם לשמח.
איך היית רוצה שייראו הימים שאחרי המלחמה?
בעיקר הייתי רוצה שפשוט יהיו ימים שקטים ושכל החטופים יחזרו לבתיהם .
מה היה הרגע הכי קשה עבורך בחודש האחרון?
הרגע שהיה הכי קשה עבורי היה לראות את כל הסרטונים של החטופים ולשמוע על כמויות הנרצחים. זה באמת היה מאוד קשה לשמוע ולראות .
מה נותן לך תקווה בימים אלה? האם יש דמות שנותנת לך תקווה?
הדבר שנותן לי תקווה בימים האלו זה האחדות במדינה, החיילים שלנו ואיך שהם נלחמים למען המדינה שלנו. הדמויות שמעניקות לי תקווה הן האימהות והמשפחות של החטופים משום שהם נשארות מלאות תקווה ולא מוותרות.
אמיר דהן (17) ממרכז היזמות עמל יוניסטרים צפת
איפה היית ב-7 באוקטובר ואיך גילית על האירועים בדרום?
ב-7 באוקטובר אני הייתי בבית שלי בעוד יום שבת שהרגיש לי רגיל, עד שהתחילו להופיע שידורים לא ברורים בחדשות על תקיפת מחבלים. אני אישית לא כל כך הבנתי מה קורה והדברים לא היו לי ברורים ממש, בטח ובטח שלא דמיינתי לעצמי שחדרו לארץ אלפי מחבלים.
מה הייתה התגובה שלך באותו יום והאם משהו השתנה בתחושות מאז?
הרגש המוביל שהרגשתי באותו יום הוא בלבול, הייתה לי הרגשה שזה יסתיים מהר - מה שלא קרה, ואופטימיות.
האם חשת בסכנה מאז פרוץ המלחמה?
אם לומר את האמת, אני לא חושב שהרגשתי בסכנה מתחילת המלחמה, אלא יותר רגעים עצובים ומלחיצים. אני מצפת, כך שלא חוויתי הרבה אזעקות וההבנה שצה"ל יותר חזק מחמאס נותנת לי תחושת ביטחון גדולה. אני יכול לומר שהיה לי מאוד קשה לחזור לבית הספר, אם זה להתרגל ללמידה אחרי הרבה זמן שלא ולשים לב לאיך האנשים סביבי מרגישים, אני יכול לומר שהדאגה לביטחון הייתה יותר לחברים.
האם הכרת מישהו מהנפגעים או הנרצחים?
בן של חברה של אימא שלי היה במסיבה ונפגע שם, ואני חושב שבמידה מסוימת כולנו נפגענו, אם זה נפשית ואם זה פיזית (ואם זה גם וגם) וחשוב שנפקח עין על הסביבה שלנו ונהיה שם בשבילם ובשביל עצמנו.
האם עסקת בפעילות התנדבותית מאז פרוץ המלחמה ולמה?
עסקתי בפעילות התנדבותית, אם זה באריזת אוכל לחיילים ועד השתתפות בפרויקטים שונים לשיפור המצב הנפשי בארץ וההסברתי בעולם. היה לי חשוב להתנדב מכמה סיבות, הסיבה הראשונה היא בשביל לעזור ולתת משהו מעצמי לחברה שאני יודע שבפן הנפשי רבים נפגעו ונפגעים, ולשיפור המצב שאני יודע שהוא לא כל כך טוב. הסיבה השנייה היא להרגיש משמעות כלשהי שתעזור לעבור את התקופה הזאת שיש בה הרבה אי וודאות.
איך היית רוצה שייראו הימים שאחרי המלחמה?
אחד הדברים שהייתי רוצה שאחרי המלחמה יקרה הוא שידאגו לבריאות הנפש של האנשים בכל הגילאים, אם זה מבוגרים ומבוגרות בודדים, משפחות שפונו, נערים ונערות שלא יודעים להתמודד עם המצב והייתי רוצה שאנשים ימשיכו עם העשייה ההתנדבותית שלהם כדי באמת להפוך את המדינה למקום יותר טוב מיום ליום ובשביל להכיר ולדבר עם אנשים שונים ולשמוע דעות שונות.
מה נותן לך תקווה בימים אלה? האם יש דמות שנותנת לך תקווה?
מה שנותן לי תקווה זה באמת לראות את כל ההירתמות של הרבה אזרחים לעשות ולעזור בשביל לשפר את המצב ולהבין בסופו של דבר שאנחנו יחד בתוך המצב הזה כמדינה ושחשוב לחשוב לא רק על איך אני אעבור את זה, אלא גם על איך אנחנו כמדינה נעבור את זה, אני יכול גם להוסיף שמוזיקה מאוד עוזרת לי בתקופה הזו ושאם הייתי צריך לבחור זמרת, אני אבחר את עלמה גוב, אני יכול לומר שהמוסיקה שלה מאוד מרגיעה אותי ועוזרת בכל מיני רגעים, מה שנותן לי כוח, בשבוע שעבר גם הייתי בסדנת כתיבה שלה ובאמת שקיבלתי כל-כך הרבה כוחות מהמפגש המיוחד ומהאדם המיוחד שהיא.
שירין אבן ברי (16) ממרכז יזמות יוניסטרים רהט
איפה היית ב-7 באוקטובר ואיך גילית על האירועים בדרום?
ישנתי בחדר שלי, התעוררתי מקולות בכי ואזעקות, לא הבנתי מה קורה. אימא שלי הרגיעה אותי ואמרה לי שכנראה אירוע ביטחוני קורה בחוץ ועלינו להישאר בבית לזמן מה.
מה הייתה התגובה שלך באותו יום והאם משהו השתנה בתחושות מאז?
נבהלתי מהאירועים, הם התרחשו באופן פתאומי ומפחיד. דאגתי מאוד כאילו עוד מעט העולם הולך להיגמר ואיתו החלומות שלי. אני מקווה שיבוא שלום על כולנו.
האם חשת בסכנה מאז פרוץ המלחמה?
בטח, עם האזעקות והחדשות הרבות ברשתות החברתיות, היה לי קשה לחשוב אפילו על לצאת מהבית. לקח לי כמה ימים, לא ישנתי ולא אכלתי טוב.
האם הכרת מישהו מהנפגעים או הנרצחים?
לא, לא הכרתי מישהו מהנפגעים או הנרצחים או החטופים אבל ביישוב שלי ברהט יש כמה מהם. אני מאחלת שיחזרו מהר למשפחות שלהם.
האם עסקת בפעילות התנדבותית מאז פרוץ המלחמה ולמה?
כן, התנדבתי בחדר חירום המשותף ברהט. ארזנו סלי מזון לאנשים שנפגעו מהמלחמה ולכפרים הלא מוכרים. בנוסף התנדבנו בהפעלת ילדים קטנים בפעילויות שונות, על מנת שיצליחו להתרחק קצת מלחצי המלחמה. ההתנדבות מעניקה לי כוח ומוטיבציה להמשיך ולהתרחק מהלחץ היומיומי הגורמת לו האווירה של המלחמה.
איך היית רוצה שייראו הימים שאחרי המלחמה?
אני מאחלת שכל הימים הבאים יהיו מלאים בשלום ובטחון לכל האזרחים. בנוסף שכולם ימשיכו להגשים את החלומות שלהם ולחייך בכל מקום.
מה היה הרגע הכי קשה עבורך בחודש האחרון?
היה לי קשה שסדר היום שלי הפסיק ולא יכולתי לראות את החברות שלי. התנתקתי והפסקתי לתקשר עם הסביבה עקב הלחץ הנפשי והכי קשה היה לראות חדשות אשר השפיעו עליי רבות. המצב הנפשי שלי היה קשה מאוד.
מה נותן לך תקווה בימים אלה? האם יש דמות שנותנת לך תקווה?
לראות את האנשים החיוביים אשר נתנו לי מלא כוחות ומוטיבציה בכל פעם שהרגשתי רע. האנשים שנתנו לי תקווה הם המחנכת שלנו בכיתה והמדריך ביוניסטרים, הייתה להם השפעה רבה עליי כדי שאצליח לעבור את התקופה הקשה זו. הם היו מודל עבורי ועזרו לי מאוד.
מתן קרוננבלום (13) מרכז יזמות יוניסטרים קריית שמונה
המרכז בתמיכת קבוצת תנובה והפדרציה היהודית של ונקובר
איפה היית ב-7 באוקטובר ואיך גילית על האירועים בדרום?
הייתי בבית. ההורים שלי העירו אותי ואמרו לי שפרצה מלחמה.
מה הייתה התגובה שלך באותו יום והאם משהו השתנה בתחושות מאז?
הלם מוחלט שכל כך הרבה אנשים נרצחו ונחטפו. מאז אני חש קצת יותר פחד שזה יקרה שוב.
האם חשת בסכנה מאז פרוץ המלחמה?
כן. פחדתי שמה שקרה בדרום יקרה גם אצלנו בצפון.
האם הכרת מישהו מהנפגעים או הנרצחים?
לא הכרתי.
האם עסקת בפעילות התנדבותית מאז פרוץ המלחמה ולמה?
לא. בעקבות המצב פונינו מהבית שלנו ולצערי אני לא ממש מכיר את האזור החדש.
איך היית רוצה שייראו הימים שאחרי המלחמה?
ימים רגועים ושהחטופים יחזרו למשפחות שלהם ושגם אנחנו נחזור לבית שלנו.
מה היה הרגע הכי קשה עבורך בחודש האחרון?
כשהבנתי שכל התוכניות לבר מצווה שלי לא יתגשמו ולא כל החברים והמשפחה שלי יוכלו להיות איתי כמו שרציתי.
מה נותן לך תקווה בימים אלה? האם יש דמות שנותנת לך תקווה?
כן. ההורים שלי, המשפחה שלי והחברים שלי שעוטפים אותי באהבה.
מיקה בן סעיד (15) מרכז היזמות יוניסטרים באר שבע-אלטשולר שחם
איפה היית ב-7 באוקטובר ואיך גילית על האירועים בדרום?
אני לא יודעת כמה אזעקות היו, אבל אני יודעת שזה פשוט לא הפסיק. אני זוכרת שפשוט ישבנו בממ"ד וחיכינו שזה יפסיק וזה לא הפסיק, סביבות ה40 אזעקות על הבוקר וזה לא עוצר. לקראת השעה 8 אני מתחילה לקבל תמונות וסרטונים שמועברים בקבוצות, אני מראה למשפחה שלי ואף אחד לא מאמין. זה הרגע שהבנתי שמשהו קורה. לא חשבתי שיכול להיות כל כך הרבה רוע בשביל לעשות דברים כאלה לבני אדם.
מה הייתה התגובה שלך באותו יום והאם משהו השתנה בתחושות מאז?
הייתי בשוק לגמרי, ברור שלא הבנתי את גודל האירוע עד לכמה ימים אחרי אבל כן הבנתי מהר מאוד שמשהו גדול קורה וזה שונה מכל מה שהיה קודם לכן. התחושות לא חזרו להיות אותו הדבר, ואני ובטוחה שלא רק אצלי. פחד תמידי לקרובים שלי שלמרות שהמצב אותי לא מפחיד, אותם מאוד.
האם חשת בסכנה מאז פרוץ המלחמה?
אני אשקר אם אגיד שלא. כשראיתי שהמחבלים הגיעו לערים שנמצאות דקות ספורות ממני חששתי לרגע שהם ימשיכו ויגיעו לעיר שלי. דאגתי למשפחה ולחברים, במיוחד לאלה שגרים בקרקע. מהאזעקות פחות חששתי, במיוחד בגלל כיפת ברזל. אבל כשנפלה רקטה בבניין ליד הבית שלי הבנתי שאף אחד באף מקום לא באמת מוגן.
האם הכרת מישהו מהנפגעים או הנרצחים?
לצערי בן דוד של חברה שלי שהה במסיבה, אור זיו. היא מספרת שאור יצא לנובה בשישי בלילה יחד עם 5 חברים. הם לא ידעו שהוא יצא אבל גילו דרך הסטורי שלו, הוא שלח להם הודעה כשהכול התחיל ב- 7:52 "הכול בסדר אל תדאגו" למרות שלא היה בסדר. 3 חבריו של אור ניצלו והם מספרים שגם כשהתחילו היריות והאזעקות למרות זאת אור ידע להצחיק את כולם, הוא הוציא את בובת הקוף נופף ואמר "תירגעו הכול בסדר". גם כשלא היה בסדר, הוא דאג להיות האור של כולם. אור היה נחשב כנעדר במשך שבוע עד ה- 14.10 היום שקיבלו את הבשורה הארורה. אור היה ילד מאומץ, היו לו 2 אחיות ואמא מדהימה. אביו נפטר לפני 10 שנים והוא קיעקע על עצמו "ילד של אבא" לזכרו. אור הגיע ישר ליום הולדת של אחותו ב- 14.10 ונלקח באותו תאריך 14 שנה אחרי. מנסים ככל האפשר להנציח את אור בכל דרך אפשרית ולהפיץ את האור שלו כמו שרק הוא ידע ויכל, מקווים שאתה רוקד גם למעלה וגורם לכולם לחייך בזכותך. יהי זכרו ברוך.
האם עסקת בפעילות התנדבותית מאז פרוץ המלחמה ולמה?
מתחילת המלחמה הדבר הראשון שעלה לי לראש זה להתנדב. הצטרפתי להאקאתון שעוסק במיזם הסברה בנושא המלחמה שאמור לחבר בין בני נוער בארץ כמוני, לבני נוער בעולם שהדבר שמשותף לנו הוא שכולנו יהודים. אני ביחד עם עוד כמה מחניכי יוניסטרים התחלנו לעבוד על המיזם ואפילו יצא לנו להשתתף בזום עולמי של יהודים מכל העולם אשר משתפים את החוויות והפחדים שלהם בעקבות המצב. בנוסף, גם דרך יוניסטרים התגייסתי אני ביחד עם שנים ב' וג' ללכת להתנדב בסורוקה. הלכנו למחלקת ילדים, פתחנו דוכני אוכל של פופקורן, שערות סבתא, וופל בלגי ועוד, ואפילו עלינו לחלק מתנות לילדים. לדעתי, אין משהו יותר ממלא ומחמם את הלב מלתת מעצמך למען מישהו אחר.
איך היית רוצה שייראו הימים שאחרי המלחמה?
בימים שאחרי המלחמה הייתי רוצה לראות את העם שלנו מאוחד. דווקא עכשיו ודווקא כשאנחנו במצב הכי גרוע, האחדות של העם שלנו במצב הכי טוב שיש. הייתי רוצה שזה יישאר ככה, ושלא נדע להתאחד רק כשרע לנו.
מה היה הרגע הכי קשה עבורך בחודש האחרון?
אני חושבת שהרגעים הכי קשים בזמן האחרון זה פשוט לצפות בסיפורים מאותה השבת. באנשים שאיבדו קרובים, לראות סיפורים של אנשים שכל חייהם התהפכו בשנייה ושום דבר לא יוכל לתקן את זה, לראות אנשים שעברו תופת ושלא יהיו אותו הדבר מאז, לצפות בשיחות האחרונות של אנשים עם הקרובים שלהם שובר אותי כל פעם מחדש, לשמוע את השירים עם המילים שיודעים בדיוק איפה לגעת לראות את כל המשפחה שלי בוכה מול הטלוויזיה כי לכולם זה כואב.
ריאן סולטן אבו נמר (15) מרכז יוניסטרים ג׳וליס בתמיכת בנק הפועלים
איפה היית ב-7 באוקטובר ואיך גילית על האירועים בדרום?
באותה שבת שחורה גיליתי על האירועים כשקמתי וראיתי את אבא שלי לבוש במדי צה׳׳ל. שאלתי אותו מה קרה למה אתה על מדים והוא ענה שפרצה מלחמה בדרום עם חמאס והוא נוסע להילחם.
מה הייתה התגובה שלך באותו יום והאם משהו השתנה בתחושות מאז?
הייתי בהלם לא האמנתי למה ששמעתי.
האם חשת בסכנה מאז פרוץ המלחמה?
הייתה לי תחושה של מועקה ופחד. במיוחד כשהמתח עלה בצפון וחווינו אזעקה בשבוע הראשון.
האם הכרת מישהו מהנפגעים או הנרצחים?
לא הכרתי מישהו באופן אישי אבל כן נסענו לנחם אבלים בכפר יאנוח, אבא שלי הכיר את סלמאן ז״ל.
האם עסקת בפעילות התנדבותית מאז פרוץ המלחמה ולמה?
התנדבתי ביוניסטרים, ביקרנו את פלוגת פיקוד העורף ששהו ליד מרכז היזמות שלנו, אחד מהמפגשים החלטנו שאנחנו הולכים לשמח אותם, הלכנו כל הקבוצה ביחד עם עוגיות ושתיה, הבאנו גיטרה שרנו איתם. היה לנו חשוב לעשות להם שמח כשהם רחוקים מהבית תקופה כל כך ארוכה ושומרים עלינו.
איך היית רוצה שייראו הימים שאחרי המלחמה?
הייתי רוצה לחוות שקט, רוגע ושלווה. אני מקווה לראות הערכה מהמדינה לעדה שלי שאיבדה את מיטב בניה.
מה היה הרגע הכי קשה עבורך בחודש האחרון?
היה לי מאוד קשה לשמוע על אותם אירועים קשים שאנחנו ממשיכים לגלות במשך כל התקופה הזו. אבל אנחנו מדינה חזקה ונעבור גם את זה.
מה נותן לך תקווה בימים אלה? האם יש דמות שנותנת לך תקווה?
אבא שלי שבמילואים הוא הכוח שלי והכי נותן לי תקווה בתקופה זו.
"בצילם של פחד ומלחמה, גדל כאן דור שלם של בני ובנות נוער, דור העתיד של המדינה שלנו, שמחובתנו לדאוג להם ולנפשם. כולנו עוד לומדים ומעכלים את מימדי האסון, אך עם זאת עלינו במקביל לפעול על מנת להשתקם, כדי שנדע רק ימים טובים", אומרת מנכ"לית עמותת יוניסטרים, יפעת בכור, "בעקבות המצב הקשה, אנו משתמשים ביכולותיה של יוניסטרים, אשר מתמחה כבר שנים רבות בעבודה מול בני נוער והקהילות שלהם ובתחומי היזמות והנגישות לקהילה העסקית בישראל ובעולם.
"הבנו כי עלינו לבנות את החוסן באמצעות יזמות ולכן בשבועות האחרונים הקמנו פרויקטים שונים, בליווי צמוד, כמו הקמת מתחם חדשנות וטכנולוגיה באילת לבני נוער אשר פונו מבתיהם, יזמנו פעילויות הפגתיות עבור ילדים ונוער בבתי מלון, ואנו עובדים על מודל חוסן ויזמות חדש שיתאים להיברידיות גיאוגרפית ומחשבתית כמענה לאלפי בני נוער שאין להם כרגע ודאות על העתיד או אף על מקום מגוריהם. יוניסטרים תמיד פעלה ותמשיך לפעול למען נערים ונערות מהפריפריה בכל רחבי הארץ, ולהעניק להם במיוחד בימים אלו את כל הכלים הם זקוקים להם למען תחושת העלאת הביטחון, להעצים אותם ולסייע במעבר של המדינה מחירום לשיקום", היא מסכמת.