אתמול (א') בבוקר, לאחר חדשות הלילה הקשות, עשרות אלפי הורים לקחו את ילדיהם למסגרות, חיבקו אותם לשלום, ובליבם תקוות וחששות כבדים לעתידם כאן. לאיזו מדינה יגדלו? לאיזה ערכים יתחנכו במדינה ההולכת ומתקרבת לחזון ספרטה ונוטשת את חזון אתונה? איזה עתיד היא מציעה להם ולנו?
לפני 17 שנים ליוויתי את בני הבכור לכיתה א'. יחד צעדנו לבית הספר, אביו, הוא ואני, בהתרגשות. תמונתו באלבום המשפחתי דומה למיליוני תמונות באלבומים של משפחות אחרות: ילד צעיר, נרגש, מחייך בפה שחסרה בו שן קדמית וילקוט גדול על גבו. החוויה הזו חזרה על עצמה בשינויים קלים גם עם בתי ובני הבאים. כל אחד, בתורו, מחייך מהאלבום המשפחתי. ילקוט עמוס מחברות מבריקות, ספרים חדשים, עפרונות מחודדים, חששות קטנים ותקוות גדולות. תקוות וחששות הם החומרים שמהם מורכבת הורות. החלוקה ביניהם משתנה בהתאם לאישיות ההורה, גילו ותכונותיו של בנו או בתו, ונסיבות הזמן והמקום.
שנת 2000. בבדיקת האולטרסאונד שבה התבשרנו שבן נובט בבטני, מציאות הזמן והמקום חדרה בברוטליות לתוך הרגע האינטימי: צה״ל יצא לאחרונה מלבנון, אריק שרון נבחר לראשות הליכוד, והמחשבה הבלתי צפויה שחלפה בראשי היתה: ״שרון ייבחר לראשות הממשלה, יחזיר אותנו ללבנון, ובעוד 18 שנה גם הבן שלי יילחם שם״. צדקתי וטעיתי. שרון אכן הפך לראש ממשלה, אך הוא לא החזיר אותנו ללבנון. הוא כן עלה להר הבית, לביקור שהביא לפרוץ האינתיפאדה השנייה, שאליה נולד בני.
לחבוק תינוק זה לחבוק הבטחה ותקווה לעתיד: איזה אדם הוא יגדל להיות? מה תהיה התרומה שלו לעולם? כיצד ייראה? למי ידמה? אמא צעירה רוצה להבטיח שכל הדרכים פתוחות בפניו. שיוכל להגשים את עצמו ואת שליחותו. שיחווה, יצמח, יתפתח, יתמודד, ייפול ויקום, יאהב ויהיה נאהב. אך מעל לכל - שיזכה לחיות בדרך להפיכתו לאדם בוגר.
2001. יום הזיכרון לחללי צה״ל, הראשון שלי כאמא, היה אחד הקשים בחיי. הסרטונים, התמונות, החיוכים שהציצו אליי מהמרקע, ברצף בלתי נגמר של סיפורים אישיים, לפתו את בטני, והבנה חדשה עלתה בי: אני לא רוצה לצלם אותו. לא רוצה לתעד אותו. לא רוצה לייצר חומרים לסרט זיכרון. כאילו הימנעות מתיעוד רגעי ההבטחה והתקווה תוכל להגן עליו ועליי מפני התנפצות בעוד כמה שנים. תוך זמן קצר חזרתי לצלם, כמו שאימהות עושות. כמו שאבות עושים. שנים על שנים של תיעוד מצאו דרכן אל אלבומי משפחה, דומים לאלבומי משפחות אחרות, שהנציחו ותיעדו את ילדיהן.
בפסח 2023 השתחרר בני משירות של ארבע שנים כלוחם בצה״ל. רווח לי כאשר השתחרר וטס לטרוף את העולם. בחודשים האחרונים לשירותו פחדתי שהממשלה שלי, בניסיון להתגבר על המחאה ברחובות, תיזום מהלך מלחמתי שיעמיד את בני בסכנה. כמה שמחתי לטעות.
ואז הגיע הטבח של ה-7.10. בני וחבריו, שחזרו מחו״ל, גויסו ונשלחו לחזית. חודשים ארוכים של לחימה, חרדה ותקווה אחת בלבד: שיחזור אלינו בשלום. והוא חזר. אך לצד ההקלה הגדולה, החרדה ממשיכה ללוות אותי, והתקווה לעתיד הולכת והופכת לייאוש. כי במהלך כל החודשים הארוכים הללו של דם ואובדן, של מלחמה מוצדקת כנגד אויב מפלצתי, מנהיגי המדינה הפצועה שלנו נמנעים מלשרטט עתיד של תקווה. להפך, הם מבטיחים לנו עוד שנים של לחימה ושכול. הם מונעים כל סיכוי לפתרונות שעשויים להבטיח עתיד בר קיימא וראוי במקום האהוב הזה. הם משנים את פניה של החברה והמדינה, באופן שמערער את התחושה שזהו בית שראוי להסתכן עבורו בקרבות, או לשוב ולגור בו לאחריהם.
ספטמבר 2024. 705 משפחות חיילים, נכון לרגע זה, נשארו עם אלבומי תמונות וזיכרונות. עם תקוות לעתיד שנגדע. באלבום שלהם נמצאת תמונת ילד מחייך ונרגש, עם שן קדמית חסרה וילקוט גדול על הגב.
גם היום הורים צעירים ילוו את ילדיהם לכיתה א', יצלמו ויתעדו את הרגע המרגש, החדור בחששות ובתקווה לעתיד, יצרפו אותו לאלבום. כמה מהם יהפכו, חלילה, לתמונת זיכרון באלבום של משפחה מרוסקת? כמה מהם ימשיכו לגדול פה ולהתחנך, מתוך אמונה בחשיבות השירות והתרומה למדינה, שמסרבת לשרטט עבורם עתיד ראוי?
זו חובתנו כאזרחים. אך מעל לכך - זו חובתנו כהורים - לעשות את כל שאפשר עכשיו, כדי לייצר עבורם עתיד ותקווה. זוהי חובתנו לתבוע ממנהיגנו להפיח תקווה ולפעול למימושה. בלעדיה, מה נוכל להציע לילדינו כאן?
בני הצעיר מתחיל השבוע את לימודיו בתיכון. לא אצלם אותו נרגש בצאתו מהבית. זה לא גיל שנערים משתפים בו פעולה עם ״השטויות של אמא״. אבל בתיק הגב שלו אכניס, לצד הכריך וספרי הלימוד, עוד קצת תקווה. אחרת, כל שיהיה לי להציע לו זה חשש, חרדה ואימה. ואלו לא החומרים מהם עשויה הורות.
אסור שאלו יהיו החומרים מהם עשויה מנהיגות.