ערב שבת והמחלקה לרפואה דחופה במרכז שניידר עמוסה. לחדר הבדיקה ב"אגף המהלכים", האגף המיועד למקרים המוערכים כדחופים פחות, נכנס אבא, איש קבע על פי מדיו וכיפה לראשו, עם בתו הנערה, שהחליקה בזמן המקלחת, נחבלה וכעת היא ערנית אך מעט כאובה. המדדים החיוניים היו תקינים והיא התהלכה כרגיל. כשביקשתי ממנה לשכב על מיטת הבדיקה היא התלוננה לפתע על כאב חד בכתפה. זהו סימן ייחודי, ובדיקת אולטרסאונד פשוטה ומהירה מאשרת את האבחנה: קרע מסכן חיים בטחול ודימום בחלל הבטן. אחרי ייצוב ראשוני ואשפוז של כמה ימים במחלקה לטיפול נמרץ ילדים הנערה החלימה ושוחררה לביתה. אך מה הוביל אבא להחיש את ביתו לבית החולים בערב שבת, אחרי נפילה וחבלה "פשוטים", וללא מצב חריג למתבונן מהצד?
זהו מפגש יומיומי, וכל מי שליווה ילד חולה יודע שהדאגה תמיד תהיה משמעותית ועמוקה, אף יותר מלנו עצמנו במצב דומה. כמומחה לטראומה ורפואה דחופה אני פוגש מדי יום ילדים פצועים וחולים ואת הוריהם המודאגים. יחד אנו מנסים להבין את מצבם, לאבחן, לטפל ולהיטיב עם הילד או הילדה.
לעתים ההורים משוכנעים שמצבו של הילד חמור, בעוד אנו, הצוות הרפואי, סבורים שמצבו איננו כזה. במצב זה אני משוחח עם ההורים, בשיתוף האחיות והמתמחים, ומסביר שאנו, מומחים ומומחיות ברפואה, הם "מומחים בילד שלהם" ודאגתם היא דאגתנו. זהו איננו רק נימוס או אדיבות אלא עקרון רפואי חשוב.
עם זאת, לאחרונה נחקק חוק בבריטניה המקנה להורים את הרשות לדרוש שהצוות הרפואי ייוועץ בצוות בכיר, צוות טיפול נמרץ או צוות התערבות למצבים דחופים. סיפורה של מרתה והחוק שנחקק על שמה, ממחישים זאת. מרתה בת ה-13 רכבה על אופניה בטיול משפחתי באזור כפרי בבריטניה שבמהלכו נפלה ונחבלה מכידון האופניים בבטנה. הפגיעה הטביעה סימן עגול ומטריד על דופן הבטן ולוותה בכאבים. רופא המוקד הטלפוני המליץ על נוגדי כאבים אך הכאבים המשיכו והוריה פנו לבית חולים אזורי שם הועלה החשד לפגיעה בלבלב. מדובר בפגיעה פנימית שאיננה נדירה ועלולה להיות מסוכנת ולכן מרתה הוטסה לבית חולים מוביל בלונדון. במהלך אשפוזה ולאחר שיפור ראשוני הלך מצבה של מרתה והדרדר.
הוריה של מרתה בקשו שוב ושוב לקרוא לצוות בכיר, ואת מעורבותם של רופאי טיפול נמרץ בעוד צוות המחלקה המשיך לטפל בה והסביר שמצבה תחת טיפול ובשליטה. באותו היום אירועים משמעותיים גרמו לטיפולה על ידי רופאים מנוסים פחות, שנועצו, בעיקר בטלפון, עם בכירים מהם. הוריה ביקשו שוב ושוב אך ללא הועיל. כשעורב צוות טיפול נמרץ כבר היה מאוחר מדי, מרתה סבלה מזיהום רב מערכתי קשה הנקרא אלח דם שראשיתו בפגיעה בלבלב. בתום ניסיונות החייאה ממושכים, נקבע מותה. ועדת הבדיקה סיכמה את מותה תחת ההגדרה הרפואית של "מוות בר-מניעה". הגדרה מדויקת, אך כזאת שאיננה מכילה את מלוא הטרגדיה האנושית עבור מרתה ומשפחתה. אמה של מרתה, עורכת בכירה בעיתון הגארדיאן, כתבה על הימים והאירועים שקדמו למותה וסיפורה זכה להד ציבורי נרחב וגם תרעומת מובנת. החוק שנחקק על שמה מקנה להורים את הזכות לדרוש מהצוות המטפל להיוועץ בצוות המתמחה במצבים דחופים מצטרף לחוקים דומים הקיימים באוסטרליה ובארצות הברית. בניגוד לחששות של חלק מהצוותים, הם לא הובילו לניצול יתר או ניצול לרעה על ידי ההורים. יתרה מכך, כבחמישית מהמקרים הערכה נוספת שבוצעה לבקשת ההורים אכן הובילה לשינוי משמעותי בטיפול הרפואי. כולנו, החברים בצוותים רפואיים, מכירים מקרים שבהם בחינה מחודשת לבקשת המטופל או משפחתו הובילה לשינוי או התאמת הטיפול.
מה הלקח עבורנו מסיפורה העצוב של מרתה, נערה שטופלה על ידי צוותים מסורים ומקצועיים במוסד מצטיין? בין אם בחקיקה או בלעדיה, חובה עלינו להיות קשובים להורים, לא רק מתוך חמלה ואדיבות החשובים בפני עצמם, אלא מתוך הבנה מקצועית עמוקה. הורים מכירים את ילדיהם טוב מאיתנו ולאורך זמן, בבריאות ומצבי בחולי. הם נמצאים לצד מיטתם כמעט ברציפות ולא רק בזמן הבדיקה הקצר יחסית. ההתבוננות שלהם לעיתים מדויקת משל הצוות הרפואי.
כרופא במערכת הציבורית הישראלית אני זוכה לעבוד מדי יום, וגם לעת ערב ולילה, עם רופאים, רופאות וצוותים סיעודיים מקצועיים ומסורים, לא פחות ואף יותר מהצוותים המצוינים שאיתם זכיתי לעבוד מעבר לים. כך במבוגרים, ובמשנה תוקף בילדים, הצוותים עושים מעל ומעבר, ובתנאים לא פשוטים, כדי להיטיב עם המטופלים. השותפות עם הילדים והוריהם, היא חלק בלתי נפרד מהעשייה ומהסיפוק.