פעם... פעם כשהם היו קטנים היה לנו ברור מה תפקידו של הבכי. הבנו שזו הדרך שלהם לשרוד, לסמן לנו שמשהו לא עובד כמו שצריך. פעם. "למה היא לא בוכה?", שאלתי את תומר והמיילדת, "הנה... הנה... היא בוכה" ענו שניהם ואני ממש נרגעתי.
עברו להן השנים, היא פתאום בת שלוש, בת שש וכל מה שלפעמים אני רוצה זה שהיא תפסיק לבכות. די כבר! אני אומרת לעצמי, לא מאמינה שכבר אין מוצץ שיכול להיכנס לפה ולהשתיק את הבכי, את הווליום הזה שצורם לי באוזניים.
בית המשפט לענייני בכי
היום, אחד הקשיים המרכזיים שלנו הוא ההתמודדות שלנו עם הבכי שלהם. עם הגיל (של הילדים) ה"סמן" של הבכי משתנה. אם פעם בכי התריע שהתינוק נמצא במצוקה כלשהי, היום הפרוש שאנחנו נותנים לו, הוא שהילד רוצה תשומת לב, להתיש אותנו, שזו מניפולציה רגשית עלינו, שהוא לא יודע להתמודד.
אם פעם בזמן בכי, לא היינו בפוזיציה של שופט, לא שאלנו את עצמנו שאלות כמו האם בכי של רעב מוצדק? ושל קקי, מוצדק? ושל חוסר יכולת להירדם- מוצדק? פעם הכול הרגיש כמו טיעון מוצק ומוצדק. פעם... הם גדלו ואנחנו התבלבלנו. הפכנו להיות השופטים לענייני בכי "מוצדק" והתחלנו לשפוט האם מדובר בסיטואציה שמצדיקה בכי או שאינה מצדיקה אותו. ארטיק נופל – מוצדק? תלוי! אם נפל בביס השני – מוצדק, אם נפל בביס האחרון – לא מוצדק.
תפסיק כבר לבכות!
פעם כשהם היו תינוקות ולא יכלו לדבר, אנחנו, לקחנו על עצמנו את תפקיד החוקר ולא נחנו עד שמצאנו מה מציק ומפריע לתינוק שלנו. טוב, זה לא שהוא השאיר לנו הרבה ברירות, כי עד שלא דייקנו את המענה עבורו הוא לא הפסיק לבכות. אומנם, גם אז היינו הרבה פעמים מתוסכלים, איבדנו לא פעם את הסבלנות ועדין זה לא יצא בעוצמות ובתוקפנות שיוצאת מאתינו כשהם גדלים, כשהם כבר מדברים. הדיבור בגיל הרך, בטח בגיל החביון מבלבל אותנו. נדמה לנו שאם יש להם אוצר מילים מספיק, הם יכולים להסביר לנו ואולי גם לעצמם מה מפריע להם, מה מציק להם, מה לא נותן להם מנוח. האומנם?
אז התשובה במילה אחת היא: לא! ובהרבה מילים היא שעל אף שמבחינה התפתחותית יש לילד שלנו אוצר מילים, על אף שהחלק במוח שאחראי על הרגשות מפותח להפליא, החלק שמנהל את הרגשות, שאחראי לווסת אותם והיכולות לעשות הקשרים בין רגשות להתנהגות, לייצר גמישות מחשבתית, לאזן אימפולסיביות... כל זה.. עוד לא מפותח, עוד לא בשל עדין ולכן הוא לא יכול.
עלינו, כהורים, לאפשר לילד שלנו לבכות, להבין את הכאב, הקושי והתסכול שהוא עובר (גם אם אנחנו לא מצליחים להבין עד הסוף מה קרה ולמה הוא מגיב בעוצמות האלה). זה לא אומר שנשנה את המציאות עבורו, זה לא אומר שנפתור לו את כל הבעיות. זה רק אומר שאנחנו מעבירים לו מסר חשוב שמותר להרגיש ולהביע רגש, שמותר להיות לא מרוצה ושאני כהורה יכולה גם להבין אותו, גם לא להיבהל ממנו ובעיקר לסמוך עליו שהוא יתמודד.
כשם שאני יכולה להבין את התסכול של מבוגר ששרטו לו את האוטו, כך אני גם יכולה להבין את הילד שלא מצליח להירגע מציור שנהרס לו, את הילד שנבהל כי צעקתי כשהוא רץ לכביש, את הילד שאמרו לו שאסור לו לאכול מסטיק כי הוא צעיר מידי וזה מסוכן. למבוגר לא אקנה רכב חדש, לילד לא אצייר ציור חדש ועל שניהם אסתכל עם עיניים טובות ומבינות. קרה מקרה, אני רואה את זה, אני מבינה שקשה לך.
בכי זה האקונומיקה של הנפש
הבכי משחרר את הורמון הסטרס שבסופו של דבר ייתן לילד תחושת הקלה ונינוחות. גם אנחנו בתגובות שלנו יכולים להקל על הכאב שלו רק מעצם היותנו מבינים את הכאב שלו ולמרות כל זאת, אנחנו לא פעם, בלי כוונה, מסתכלים לילד שלנו בעיניים ומעבירים לו את החוויה :כשלך קשה, אין לך מקום בלב שלי. התסכול שלך, מתסכל אותי ואני לא יכול להתמודד עם זה, או לחילופין אם אני לא יכולה להבין את הכאב שלך, אין לו מקום. ומה שיוצא לנו מהפה זה: "עד שאתה לא נרגע, אני לא מתייחס אליך", "תירגע ואז תבוא לדבר איתי" או "מה כבר קרה?".
והילד שלנו? המסר שהוא מקבל הוא קשה ומכאיב. ברגע הזה המסר הוא שאין מקום לרגשות שליליים. בשביל לזכות באהבה של ההורים שלי, אני צריך לבטל את הרגשות שלי, ההורה שלי לא יכול להכיל את הקשיים שלי, הוא לא יכול להבין אותי.
השיעור בהתמודדות התחיל
במקום להגיד לילד הנסער שלנו, "מה בסך הכול קרה? למה את עושה מכל דבר דרמה? תירגעי כבר" (משפטים שלרוב נאמרים בכעס וחוסר סבלנות), אני מציעה להסתכל להם בעיניים, לראות את הכאב, להכיר בו ולהגיד להם את המשפט הקצר והכל כך מקרב: אני רואה אותך! איזה באסה!
כשם שאנחנו מלמדים אותם לדבר, לאכול עם סכין ומזלג, כשם שאנחנו מלמדים אותם כל דבר גם כאן – הכול קורה דרך דוגמא אישית. גם כאן נכנס שיעור חשוב בו הם מתבוננים בנו. רואים איך אנחנו מרגיעים את עצמנו, מה קורה לנו כשאנחנו מתוסכלים, איך אנחנו מתמודדים עם מצבים בהם הדברים לא עובדים לנו כמו שהיינו רוצים.
כשהילד שלנו בוכה, נסער, מיילל ונרגן – בדיוק ברגע הזה הצלצול מצלצל, מתחיל השיעור. שיעור בהתמודדות. אנחנו מחנכים את הילד שלנו דרך דוגמא אישית. אנחנו נלמד אותו להירגע כשאנחנו נהיה רגועים גם במצבים בהם, הוא יכול להוציא אותנו מדעתנו. ילד בוכה ולא משנה מה הסיבה לבכי מלמדת אותנו שהוא בקושי, שהוא נסער ובסערה... בסערה כולנו מחפשים יבשה בטוחה.
ילדה מרצה, לא מרצה רק את ההורים שלה
ילד שגדל בבית שההורה שלו לא מצליח להכיל את התסכול והכאב שלו, הופך פעמים רבות להיות מבוגר שלא מחובר לרגשות שלו – מישהו פעם אמר לו שהוא מגזים, שהכאב שלו הוא לא סיבה מוצדקת לבכי. ילד שאומרים לו להפסיק לבכות, שכועסים עליו כי הוא בוכה, גדל להיות פעמים רבות ילד מרצה. ילד שעסוק בלהתאים את עצמו להורה שלו, רק בשביל להרגיש אהוב ושייך. אותו הילד ישחזר את הדפוס הזה גם במערכות יחסים אחרות, בזמנים אחרים, מאוחרים יותר. ילדה מרצה, לא מרצה רק את ההורים שלה. היא מרצה גם אחרים – נשמע מפחיד נכון? בצדק!
זה בידיים שלנו – הכול בגללנו ובזכותנו
אין קשר יותר משמעותי וחשוב כמו הקשר בין הורים לילדים. רק אנחנו אחראיים על הקשר הזה. אנחנו אחראיים על מערכת היחסים, על האוויר והאווירה בבית.
הדרכת הורים נוגעת בכל אותם החלקים שמקשים עלינו לתת לילדים שלנו מענה כמה שיותר מדייק לצרכים הרגשיים של הילדים שלנו. הדרכת הורים נותנת כלים, זוויות ראייה, פרשנויות חדשות שמייצרות קשר, קרבה, אמון ושיתוף פעולה.
מאחלת לכל אחד ואחת להגיע להדרכת הורים ממקום של חוזק, ממקום של למידה, כשיש עוד אוויר. כמו שאנחנו לא הולכים לרופא שיניים רק במצב של עקירת פה שלם, אנחנו יודעים שאפשר ורצוי לבוא לבדיקה כל חצי שנה... אם אנחנו כל כך דואגים לחורים בשיניים שלנו ושלהם, הרי שחשוב לא פחות לדאוג גם לחורים שבלב ילדינו.
הכותבת היא אמא לחמישה, מדריכת הורים מלווה ילדים ומתבגרים, M.Aבחינוך עם התמחות בלקויות למידה והפרעות קשב וריכוז. מקימת קבוצת הווצאפ "מעשה בהורות" – להצטרפות לקבוצה לחצו כאן.