ממש כמו בתפילת השלווה שמדברת על היכולת של אדם להבין מה לא ביכולתו לשנות ולקבל זאת, ועל מה יש בכוחותיו להשפיע ולהבין את ההבדל ביניהם, כך גם צריכה להיות תפילת ההורים למתבגרים.
גיל ההתבגרות ידוע בלקיחת סיכונים, בדיקת גבולות, השפעה גבוהה של החברה ועוד. כל הורה למתבגר יודע זאת: יש דברים שאנחנו לא נשנה, שאנחנו פשוט צריכים לקבל שהם קורים. לצד זה יש לנו הרבה מקומות שאנחנו יכולים להשפיע, לעזור ולהקל עליהם. אז בואו נצלול לעולמם של המתבגרים, נבין איך הם חושבים, איך המוח שלהם עובד, מה הם צריכים באופן כללי - ובטח שמאיתנו.
סכנות מול התנסויות: דמיינו את הברקס הקדמי של האופניים שיש לכם בחצר מנסה לעצור את המנוע של האוטו שלכם. אין לברקסים סיכוי ובדיוק כך גם למוח הקדם מצחי של המתבגרים אין סיכוי לעצור את הדחפים של האמיגדלה והיפותלמוס - החלקים במוח שאחראיים על שליטה, מיתון אימפולסיביות וויסות בדחפים, קבלת החלטות, ניהול רגשות וסיכונים ויכולת לצפות בהשלכות. חלקים אלה מסיימים את התפתחותם רק בעשור השלישי לחיינו ואילו חלקים אחרים במוח שאחראיים על הרגשות, הדחפים, הצורך בתגמול וריגושים ומנות גבוהות של אדרנלין, מפותחים, בשלב זה של חייהם, בצורה משמעותית בהרבה. והרי לפניכם ההסבר הפשוט לכל מה שאנחנו עוברים עם המתבגרים שלנו.
כשהמוח הבוגר מפרש סכנה המוח המתבגר רואה הזדמנות להתנסות חדשה. כשאנחנו רואים עד כמה הוא יתחרט על זה מחר, הוא לא יכול לראות כל כך רחוק בזמן. המוח שלהם בנוי באופן כזה שהוא מחפש עוד ועוד תגמולים חיוביים ומיידיים, חיפוש אחר ריגושים בכל הקשור להתנסויות חדשות, תוך כדי לקיחת סיכונים גבוהים. ועוד משהו - הפחדות לא מרגשות מתבגרים, דעת החברים שלהם, דווקא כן.
אנחנו רוצים רק בטובתם, זה הרי ברור. אנחנו מנסים להראות להם את המחירים, הסכנות. מנסים לחסוך מהם את כאבי הלב, האכזבות וגם את בושות. אז אנחנו מסבירים להם מה האלכוהול יכול לעשות להם, לאן הם יכולים להגיע, לאיזה מצבים הם ייכנסו אם לא ישמרו על הגבולות של עצמם. מפחידים אותם בשלל הפחדות מתוך החרדות שלנו, אבל היי, גם כאן נכנס לפעולה המוח. אותה המערכת הלימבית גורמת למתבגרים להגיב בעצימות גבוהה יותר לתגמול מאשר להפסד או לעונש. כשאנחנו מדברים איתם על הסכנות הם אומרים לעצמם: "לי זה לא יקרה", "אותי לא יתפסו", "אני לא אשלם את המחיר", "יהיה בסדר", "הם מגזימים".
זה לא רק שאין להם את היכולת לראות את הסכנות, יש להם את החברים שלהם. כל מתבגר מודע למעמדו, מתעסק בו ורוצה או לשפר אותו או לשמר אותו. תפיסת הערך העצמי שלהם מבוססת על המעמד החברתי שלהם, ובשביל לשמור עליו, כדי להיות חלק מקבוצה, הם ייקחו חלק במגוון התנהגויות גם אם הן פחות מתאימות להם. מעבר לזה מחקרים מראים שהתנהגויות סיכוניות מתרחשות בקבוצה וכי יש הלימה בין התנהגויות הקבוצה לבין התנהגותם של הנערים והנערות. לכן הם נוהגים שיכורים, מגיעים למצבי אלימות, מתנסים במצבים מיניים, מעשנים - וכל זאת כי הם חלק מקבוצת השווים שלהם.
כשאנחנו מבינים את המצב המסובך של מוח שעוד לא אפוי ושמתובל בהשפעה חברתית, אנחנו חייבים להבין שאנחנו צריכים לדבר איתם באופן שיקרב אותם אלינו, יעניק להם ביטחון בנו, בקשר שלנו איתם. אנחנו צריכים להיות הקול הרגוע, השפוי, היציב. אנחנו צריכים להיות "האונה הקדם מצחית" שלהם כל עוד שלהם עוד לא הבשילה.
איך עושים את זה? כדאי לשאול שאלות בצורה עדינה, כדרך אגב, בנסיעה, תוך כדי ארוחה משותפת, ואז, על הדרך, לברר "לאן יוצאים?", "עם מי יוצאים?", "כל החברים שלך מוזמנים או רק חלק?", "איך אתם מתארגנים?", "יש כאלה שלא נוהגים כי הם שותים?", "אם אתה מרגיש שראית חבר שאמור לנהוג ושתה, אתה יכול להגיד משהו?", "מתי שתית בפעם הראשונה?", "מי עזר לך?", "על איזה חבר אתה הכי סומך?". השאלות צריכות להיות סקרניות ונטולות ביקורת וחרדה כי אם הם יריחו ביקורת, פספסנו אותם, ואם יחושו בחרדה הם יאמרו הכל בשביל להרגיע ולהשתיק ולהשקיט אותנו.
קחו אוויר לפני שאתם באים לשיחה כזו, תהיו מוכנים לשמוע את שלל התשובות, וגם אז קחו בחשבון שסביר להניח שהן יהיו חלקיות בלבד. לא הכל הם יספרו לנו - וזה בסדר. גם אנחנו לא סיפרנו להורים שלנו הכל והנה שרדנו בשביל לספר זאת. אסור לנו להתבלבל, גם אם הם מזלזלים במה שאנחנו אומרים, הקול שלנו חשוב. אנחנו צריכים להגיד את הדברים, לסמן להם מה מותר ומה אסור. מה יעזור להם בכל זאת לזהות סכנה ומה עושים איתה.
מה עושים? מתקשרים להורים. וביום שאחרי - בלי אמרתי לך. וכשהם יתקשרו אנחנו צריכים להגיד בלב תודה. לא יותר מזה. תודה שהילד שלי מתקשר אליי כשהוא בצרה. ובין אם נבוא לקחת אותם, או רק נשמע אותם מקיאים בשירותים, חשוב שנבוא אליהם בטוב. חשוב שננשך שיניים, נהיה שקטים ובעיקר בעיקר אוהבים. הדבר האחרון שהם זקוקים לו עכשיו זה פרצוף כועס ומאוכזב, ובטח לא להגביר את הבחילה עם טענות והטפות מוסר. הם צריכים ליטוף, כוס מים, שנשכיב אותם לישון ונכסה אותם כאילו היו בכלל בני שלוש.
למחרת כשיקומו, מפורקים מהבחילה שנשארה, מכאב ראש מטורף ואולי גם מרגשות אשם וחשש, נמשיך להיות בשקט ונמשיך לחכות, וכל זה עדיין בעיניים טובות. עד מתי? עד שיהיו מאוזנים, שיהיו רגועים, ואז נשאל מתי יכול להתאים להם לדבר על כל מה שהיה. וגם אז קודם כל נקשיב, נשאל שאלות, נגיב ונזכור טוב טוב שאם אנחנו רוצים להמשיך להיות הטלפון הראשון גם בפעם הבאה, אין מקום לענישה. יש מקום לאמירה קצרה וברורה ולהרבה הודיה.